לומדת

קראתי את הפוסט של black lotus המדהימה על צנזורה עצמית, והוא פשוט נגע בי.

כל כך הרבה זמן שאני יושבת עם פנטזיות במגירה, לא כי אני מתביישת בהן  אלא כי אני יודעת כמה הן עלולות להתפרש לא נכון.

כמה מהר יכתבו: "אבל זה לא באמת את", או "זה מוגזם", או  הכי גרוע כמה מהר מישהו יחשוב שזה הזמנה.

אבל זו פנטזיה. לא התחייבות. לא תסריט. לא אמת בשטח.

וזה גרם לי לרצות לשתף אחת משלי.

פנטזיה אפלה. חזקה. מוקצנת. כזו שלא תתממש  אבל בוערת.

כזו שאני לא גאה בה, אבל גם לא מתביישת בה.

פשוט נותנת לה רגע אחד של אור.

הוא גלל בכלוב, משועמם. לא חיפש משהו מיוחד, לא באמת. זה היה הרגל. לעבור בין פרופילים, לחפש דמויות נשיות, אולי להיתקל במישהי שתענה. ההודעה ששלח הייתה קופי-פייסט שחוק: "שלום המלכה. שמי ניק, בן 25, מתעניין בשליטה, אשמח להכיר."

ואני? באותו יום, היה לי מצב רוח לשחק. אבל יותר מזה  היה בי משהו אחר. משהו חד. לא נעלבתי, לא כעסתי, אבל הראש שלי לחש: יאללה, נקמה. בוא נלמד אותו לקח. שלא מתייחסים ככה סתם לאנשים. שלא מחפיצים. אני לא כלי למימוש רצונות.

אז עניתי.

"שלום ניק. מה הטלגרם שלך?"

התגובה שלו הייתה כמעט מיידית. מופתע. מתרגש. נבוך. לא באמת ציפה שמישהי כמוני תענה. הפרופיל שלי מוכר, נוכח, אין בו אנונימיות. רק מוניטין. והייתי ברורה.

"אתה תדבר עם המלכה. אני דמות. אין שם, אין תמונה, אין פנים. אתה תחשוף, אני אסתתר. אלה הכללים."

והוא הסכים. לא רק הסכים  ציית. מתוך תשוקה. מתוך סקרנות. מתוך משהו שהוא עצמו לא הצליח להסביר.

הוא התחיל לשלוח. בהתחלה בקטן שם מלא, תמונה אחת. ואז עוד. הקול שלו מוקלט. פרטים על העבודה. פרטי משפחה. פחדים. פנטזיות. היסטוריה מינית. הכל יצא ממנו כאילו ביקש ממני לקחת את זה.

אני התחלתי לבנות תיק. ידעתי עליו יותר ממה שהוא דמיין שאפשר לדעת. והשתמשתי בזה.

אחרי פחות משבועיים, קבעתי איתו: "יום שלישי, ארבע. קניון במרכז."

הוא הגיע. ברור שהוא הגיע. לבוש כמו שסיכמנו, נבוך, דרוך, אבל מוכן.

הוא לא ידע שאני שם. יושבת עם חברה, סתם במספרה בקניון, כוס קפה ביד. לא מסתכלת עליו ישירות אבל רואה הכל. מצלמת.

כשהוא עלה במדרגות הנעות, שלחתי לו תמונה. הוא בדיוק הביט הצידה, כאילו חש שמשהו עוקב אחריו. "ראיתי אותך," כתבתי. "אתה נראה מתוק כשאתה מתאמץ לא להרטיב."

הוא נדרך. כל השרירים מתכווצים. הידיים רועדות קצת.

"כנס לסופרפארם," שלחתי. "תמצא לי תחתוני נשים, ורודים, מידה קטנה. תבקש שעטפו לך יפה. תגיד למוכרת שזה עבור מישהי מיוחדת."

הוא בלע את הרוק, אבל עשה.

אני צילמתי. שלחתי לו את התמונה הראשונה. הוא נבהל. ניסה להבין. "איך...?"

אני רק כתבתי: "תתמקד במשימה."

ומשם זה רק הידרדר.

"לך לחנות לאביזרי מין. קנה דילדו. לא משהו קטן. תצלם אותו ליד הפנים שלך.

תקנה גאג.

היד שלו רעדה כשהחזיק את הקופסה. הוא ניסה להסתיר את זה, אבל לא הצליח. לא ממני. לא מהמצלמה שלי שתיעדה כל רמז פחד.

הוריתי לו להיכנס לשירותים הציבוריים, לשים את התחתונים, להחזיק את הדילדו בפה, לצלם.

כשהיסס שלחתי לו צילום מסך של חשבון הפייסבוק של אחותו. לא כתבתי כלום. רק חיכיתי.

הוא הבין. ועשה. כי לא הייתה לו ברירה.

אחר כך ביקשתי העברה. 500 ש"ח. תוך דקה זה היה אצלי.

המשימות הלכו והחריפו. משימות פומביות. גופו כבר זז לבד, הראש שותק. אבל הסחיטה היא לא הייתה רק איום. היא הייתה מבנה. שיטה. חוט דק שבניתי מתוכו כלא שלם.

ואז הוספתי עוד שכבה. "לך לחנות. תמצא עמדת איפור. תבקש מהמוכרת שתאפר אותך . תצלם לפני ואחרי"

והוא? הוא הלך. ראיתי אותו עומד מול המראה, נוגע לעצמו בלחיים באי נוחות, והיד השנייה רועדת עם הטלפון. שלח.

שלחתי לו הודעה: "בדיוק ככה. עכשיו תצטלם עם הבובה שקנית קודם. ותחייך."

וכשהוא עמד שם  מחייך בכוח, עיניים אדומות, ליפסטיק נמרח – שלחתי לו את התמונה שלו. הוא עומד שם. נראה כל כך קטן. כל כך שברירי.

"הנה אתה. שנייה אחת לפני שאתה נשבר."

הוא רעד. שלח לי הקלטת קול. נשימות כבדות. בכי שקט. מילה אחת: "למה?"

לא עניתי. רק שקט.

כשהוא חזר לשירותים, כדי לשים הכל על עצמו שלחתי לו את התמונה שלו בוכה. מרוסק. לקחתי אותה קודם, כשהוא היה בטוח שאף אחד לא רואה. זו התמונה שתפסה את הרגע שבו כבר לא היה לו שום מקום לברוח.

"תראה אותך," כתבתי. "צעצוע."

הוא שלח הודעה: "אני לא יכול יותר."

חיכיתי.

ואז שלחתי רק שורה אחת: "מחר. אותו מקום."

הוא נשאר לעמוד שם עוד רגע. הדילדו בתיק, הידיים רועדות, הטלפון ביד. מביט במסך. בשורה הקצרה. בשקט שנפל.

הקניון המשיך לזוז סביבו כאילו כלום.

ואז הוא הסתובב, והלך.

בלי לדעת אם זו הפעם האחרונה. אם אני אהיה שם שוב. או אם בכלל הייתי שם באמת. או אולי בכלל שלחתי צעצוע אחר לעשות את כל העבודה במקומי.

ואז הטלפון שלו רטט.

תמונה חדשה. שלו. שבור. בוכה. והוא לא זכר מתי צולמה. ולא הבין מי מחזיק את המצלמה.

הוא רק ידע דבר אחד:

המלכה יודעת הכל. והיא עוד לא סיימה..

ועכשיו אני רוצה לעצור. לנשום רגע.

כי זו פנטזיה.

וזה בדיוק המקום שלה  במילים, בדמיון. לא במציאות.

אני לא יכולה להיות המלכה הזו באמת.

אני לא יכולה ללחוץ על נקודות שבירה בלי לרצות גם לאחות.

לא יכולה לסחוט בלי להרגיש.

לא יכולה לשלוט מבלי להרגיש אחריות.

אני לא שופטת אף אחד שנמשך לזה באמת שלא.

יש שם דינמיקה עוצמתית, פסיכולוגית, מטלטלת.

אבל בשבילי?

כדי שזה יהיה אמין, כדי שזה יעבוד אני צריכה קשר.

אני צריכה לראות מי עומד מולי. אני צריכה לרעוד איתו.

אני יכולה לשבור מישהו בכל כך הרבה מובנים אבל רק אם אני גם שם כדי להחזיק אותו בסוף.

הפנטזיה הזו דורשת ניתוק רגשי שאני לא מסוגלת אליו.

וזה למה היא תישאר תמיד רק בראש שלי.

כן, סוג של הגשמתי גרסה מרוככת שלה פעם  עבור חברה, רעיונית. העברתי לה תרחישים, מבנים, תסריטים. ראיתי את זה מתגשם דרך מישהו אחר.

וזה היה מרתק. מרגש אפילו. אבל זה לא שלי.

זה לא הגוף שלי, הלב שלי, הנשימה שלי.

וזה גם המקום לומר שבזמן שאנחנו משתפות פנטזיות, מדברות בלשון חופשית, כותבות בלוגים אישיים – יש מי שקופצים מיד למסקנות. מי שממהרים להפוך כל מילה להזמנה.

מי שלא רואים אותנו כאדם אלא כדמות לפנטזיה שלהם. וככה בדיוק כולאים אותנו. ככה מפספסים אותנו.

אני לא אעצור מלכתוב את הפנטזיות שלי. אני לא אצנזר את הדמיון.

אבל אני גם מוכנה להתמודד עם תגובות, עם מורכבות, עם השאלות שצפות.

מה שכן נורא עצוב שצריך לשקול בכלל אם לפרסם משהו אישי בבלוג פרטי, בגלל הפחד משיפוט.

הפחד שהמילים שלנו יילקחו החוצה מההקשר הכי חשוב הקונטקסט האנושי.

היכולת לדמיין לא אומרת רצון לממש. והיכולת לשתף  היא כוח. לא חולשה.

אז תודה, לוטוס היקרה, שפתחת את זה.

( https://thecage.co.il/blog/userblog.php?blog_id=2215&postid=1693695 )

ולי – על הרגע הזה, שבו הרשיתי לעצמי לדמיין.

ולדעת מתי לעצור.