זה לא היה אמור להיות סשן.
לא היה בהישג יד חבלים, לא תיק, לא כלום.
רק חגורות של חלוקים, זרוקות על המיטה אחרי שסיימתי להתקלח, הוא זרק מילה לא במקום ולכן נקשר איתם.
קשור שהוא על הבטן, ידיים ורגליים כפופות, מחוברות זו לזו,
אני רציתי לצאת לעשן. הוא זה שלא רצה להישאר לבד.
אולי… תורידי אותי לרצפה? אבוא איתך..? בבקשה. לא רוצה להשאר פה לבד.
חייכתי.. אוקי קדימה תרד..
הוא ניסה ולא הצליח, בטון מתסוכלת ביקש “אני לא מצליח, תעזרי לי.”
ליד המיטה חיכה מזרן, והוא דמיין שאני אגלגל בעדינות לשם. אז הוא חשב. בתנועה אחת העפתי אותו אל הרצפה הקרה הגוף נחבט, הראש נעצר על ידי הכף רגל שלי.
הוא הסתכל עליי בבהלה משהו בי נדלק. “קדימה. תזחל.”
החדר מילא את עצמו בצליל של עור על רצפה, נשימות קצרות, גרירות קטנות, הניסיון הראשון לשמור על כבוד כשאין אפילו נוחות.
הוא עוד ניסה לחייך. זה קצת מגוחך, את יודעת.
תמשיך, עניתי, ומעבר אחד אחר כך החיוך נגמר.
אני הולכת אחריו בזמן שהוא זוחל, העיניים שלי עוקבות אחרי הקצב שלו. פעם בעיטה קטנה בירך, פעם ליטוף בעורף.
הוא עצר באמצע הדרך לא מסוגל להמשיך, כאב לו מידי והיה קשה, ביקש שאני אעזור לו,
לכן שמתי מגבת מתחתיו ומשכתי בחוזקה, הוא צרח העור משתפשף. ''עזבי אני יכול לבד " .. וככה אני ממשיכה. פעם משיכה במגבת שהחליקה מתחת לבית השחי וגררה אותו חצי מטר קדימה, פעם יד בשיער. לא עקבית בכוונה.
“תעצור.” הוא עצר. התיישבתי מולו, הרמתי כוס מים, שתיתי לאט. הוא הסתכל כמו מי שמבקש חסד. הצמדתי את הכוס לשפתיים שלו, ואז הרחתי אותה לאט, חזרה אליי. “תמשיך.”
“רק שלוק,” הוא לחש.
הטיתי את הראש אליו, נתתי שלוק קטן לפה שלו, ואז התקרבתי והעברתי עוד לגימה ישירות מפי לשלו , לא כפרס, כתזכורת, גם מים הוא לא לוקח לבד, הוא מקבל ממני.
הוא התמרד ניסה לירוק את המים החוצה.
אתה שותה כשאני פותחת לך את הפה, אני אומרת הוא בלע, לא כי רצה כי לא הייתה לו דרך אחרת.
הוא שכוב על הרצפה הקרה , כואב לו וקר לו , נתתי לו מספר דקות להרגיש ואז שלחתי הודעה: “יש לך דקה.”
תתסכל בטלפון אני מראה לו.
הוא הרים ראש, מחפש עיניים. “דקה?”
“דקה.”
למה דקה?
לחזור לבפנים אחרת אתה נשאר בחוץ.
הוא זחל כפי שאפשר לזחול כשאתה קשור. מצח לדלת, ידית לשורש כף היד, כתף לדחיפה. “ארבעים שניות” זרקתי לאוויר. הוא נתקע. “שלושים שניות.” הוא החליק. “עשר.” הוא נכנס פנימה ונפל לרגליי. צילמתי קליק אחד. “יפה.”
שולחת לו הודעה חדשה: “עשר דקות.”
לא מראה לו הפעם אלא מפעילה טיימר אצלי אומרת לו קדימה יש לך זמן קצוב אתה לא יודע כמה הוא, יכול להיות חצי שעה ויכול להיות חצי דקה.
סוגרת את הדלת מאחורי בזמן שיוצאת שוב החוצה.
ככה לפנים החוצה וחוזר חלילה.
ראיתי את זה עובר לו בעיניים כעשר דקות זה נצח כשאתה קשור. עשר דקות זה הרבה זמן לחשוב אם אני רצינית. עשר דקות זה מספיק כדי להבין שהמוח מתעייף לא פחות מהשרירים.
בחוץ החברה נרדמה על מיטת שיזוף, היא עטופה במגבת. הוא יודע שהיא שם. מספיק “היי” אחד קטן, וכל זה נעצר. אבל אז היא תראה. לא רק תשמע את הסיפורים לא רק לרצות להיות נוכחת בסיטואציה אלא שזה באמת יקרה. הבושה עולה לו בגרון יותר מהר מהקיא.
אנחנו הולכים על חבל דק הוא יכול להציל עצמו בצעקה, אבל הוא ימות מההשפלה. הוא בוחר בי. עוד פעם. ואני רואה בעיניים שלו את הקרע: הכאב מול הכבוד, הפחד מול ה”אני שלך”.
אני גוררת במגבת. היא נקרעת בקצה, וזה צורב לו את העור. אני מושכת בשיער. “קדימה.”
“למה את מחייכת?” הוא שואל כשאני שותקת.
“כי אתה עדיין חושב שאני צריכה לצעוק כדי לשבור אותך,” עניתי, מיישרת לו קצוות בשיער בשתי אצבעות. “אני לא.”
הודעה “שש דקות.” אני אפילו לא מביטה בו, הוא זז, נוגע בדלת ומנסה בכל הכוח להצליח.
הוא מתייאש עוצר די לא רוצה יותר, אני נותנת לו הזדמנות אך הוא בשלו לא מוכן להפסיק.
אני גוררת אותו לבפנים נותנת לו לנוח על הרצפה הוא שומע אותי מתעסקת בדברים אבל לא אכפת לו הוא אומר תודה על המנוחה.
ניגשתי והתיישבתי לידו, תזכור את אתמול .
הוא קופא. המפתח הוא ממלמל.
והגבול הוספתי בשקט. אתמול, משחק חם/קר חיפוש אחרי מפתח לכלובון, העסקה אם אתה רוצה את המפתח אתה צריך לשתות את השתן שלי , את החוסר הסכמה ואחריה המשפט לשם לא הולכים.
אתמול לא עברנו את הגבול אמרתי. היום אולי כן.
הוא שותק. זאת שתיקה שמבינה.
תפתח פה.
הראש שלו זז ימינה שמאלה. זה לא לא גדול, זה לא אולי תותרי אלא אני לא מוכן.
לא, הוא מבקש. פעם ראשונה הלילה שהוא אומר לא אמיתי.
אני לא מעלה קול. לא מחפשת דרמה. רק מתיישבת עליו, היד בסנטר, אוחזת בלחיים שלו.
הוא עוצם עיניים חזק חושב שככה זה יגמר.
הוא מתנגד בכל הכוח מנסה לבורח ממני ואז הצלחתי הוא פותח את הפה לנשום ואני דוחפת לו טמפון בחוזקה לתוך הפה ומיד מכסה את הפה ביד על מנת שלא יוכל לירוק.
הוא מנסה לירוק, להתקומם, להחזיר לי מבט של איך העזת” אין לו קול, אני מצמידה מצח למצח, ובקול רגוע אומרת לו תרגע. זה מים. הפעם.
אבל פעם הבאה שתנסה לנהל אותי או תתנגד זה לא יהיה מים. זה יהיה שתן פעם אחרי זה כבר יהיה דם , זה יהיה טמפון משומש.
עכשיו בנקודת זמן הזאת אין מילת ביטחון. יש חינוך.
שקט , הוא לא מתנגד יותר הוא מבין. זה כבר לא איום.
חמש עשרה דקות.
הוא זוחל. החברה בחוץ זזה על המיטה, חצי סיבוב מתחת לשמיכה. הוא קופא במקום. מילה אחת ממנה הייתה מצילה אותו או הורסת אותו. הוא בולע את שתי האפשרויות, מתקדם עוד, עם הברכיים שורטות ועם כתפיים שורפות.
אני פותחת שוב את הדלת, סוגרת, נותנת לו לנשום, חוסמת שוב. לא מענישה מכוונת. כל התנגשות בדלת מחליקה ממנו עוד שכבה של אני מחליט פה.
אני נותנת לקור להיכנס לו לגידים וככה ממשיכים. מניחה כוס חד־פעמית מלאה בנוזל צהבהב על השולחן בפנים.
הוא מגיע, מתנשף. אני מצביעה על הדלת עוד סיבוב. עוד פעם הטיימר מופעל.
בכניסה הבאה אני לא מחייכת ולא כועסת. אני מושיבה אותו בין הרגליים שלי, מניחה את הראש שלו על הבטן. יד אחת מתחת לעורף, יד שנייה על הסנטר.
תנשום, אני אומרת לו, והוא מקשיב. שתי נשימות. שלוש.
שקט של רגע, ואז לאט, לאט, לאט הבכי. לא אנחות, לא צווחות. זה קול שנשבר מבפנים.
אני רואה את זה מול העיניים: ההגנות יורדות שכבה אחרי שכבה. האמונה שהוא “עוד שומר משהו לעצמו” מתפוגגת. נשאר רק לוח חלק.
אני מחזיקה את המבט. לא מנצחת. לא מנחמת. לא עכשיו. רק מראה לו הנה, זה קורה. תראה. תישאר.
הוא עושה את התנועה שאני מכירה מכל מי שנשבר באמת: הלסת נרפית בלי לפקוד, השכמות צונחות, העיניים מחפשות משהו שלא קיים, רשות.
אני לא נותנת “כן” ולא “לא”. אני משאירה אותו שם.
“תגיד לי מה אתה עכשיו,” אני לוחשת.
הוא מנענע את הראש. אין מילים.
“אני אגיד,” אני ממשיכה, והקול שלי נהיה דק מדי מכדי להיות רחום “שטיח. כלי. לא כלבלב. לא זונה. לא עבד. שום תפקיד עם שם. אתה רק פונקציה. כשאני דורכת אתה רצפה. כשאני שותה אתה כלי. כשאני עוברת אתה חפץ נשאר.”
העיניים שלו לא מתקוממות. זה לא משפיל אותו כרגע זה מוחק.
אני שמה עליו את הרגל. לא חזק. מספיק כדי שהגוף יבין שהזמן של ה”כבוד” נגמר. “תנשום.”
הוא נושם, אבל הנשימה שלו כבר לא מחפשת אישור. היא מחפשת קצב שאני מחזיקה.
אני שולחת הודעה: “דקה.”
הוא מסובב את הגוף כמו רהיט שלא מתאים למסדרון, מתמרן את עצמו לדלת. אני לא עוזרת. לא מפריעה.
“ארבעים.”
הוא נתקע בידית.
“עשרים.”
הוא מכניס כתף, מוציא ברך, כמעט נופל, נכנס.
“חמש.”
אני סוגרת עליו מול הפרצוף. הטריקה לא חזקה. היא חותכת מציאות.
הוא נשען עם המצח על הזכוכית. בפנים אני. בחוץ הוא. אין דרמה. יש עובדה.
אני פותחת שוב, לאט, כמו ברז מטפטף: טיק.
הוא זוחל פנימה.
הידיים שלי שקטות. אני מרימה את הכוס, מתקרבת אליו, פוקדת “פה.”
הוא פותח.
אני שופכת מים לתוך הפה שלו.
“מגיע לך,” אני אומרת, “כי הבנת.”
“מה הבנתי?”
“שאתה כלום אין לך רצון.
הוא רוצה לשאול “למה את עושה לי את זה”, אבל המילים לא יוצאות. לא כי אסרתי עליו כי אין לו פונקציה לשאלה.
אני דוחפת את המגבת תחת החזה שלו. “קדימה.”
הוא נוסע איתה על הרצפה כמו חפץ שנגרר על גלגלים שאינם.
הברכיים שלו כבר לא מנסות להתאגרף בי. הן עובדות.
שוב בחוץ. החברה שוב זזה קלות על מיטת השיזוף. הוא מרים אליה מבט. הוא יכול היה, באמת יכול היה, רק לומר “היי'' ולגמור את כל הסצנה במקום זה הוא באינסקט מנסה לברוח אחורה.
הוא פוחד ממנה פחות מאשר ממני , אבל הוא פוחד מעצמו כשהוא עומד מולה ככה.
באותו רגע אני רואה בדיוק מה נשבר: לא היכולת שלו לעמוד בכאב היכולת שלו להעמיד פנים בפני זרים.
והוא בוחר שוב בי. הוא בוחר בבושה שבפנים, לא בזו שבחוץ.
אני מחזירה פנימה. לאט. בלי דרמה. מציבה שוב את הכוס על השולחן. הנוזל הצהבהב עונה לאור. הטמפון שוכב שם כמו סימן קריאה.
אני לא אומרת עונש ,אני לא אומרת פרס, אני לא אומרת כלום.
תפתח פה, אני אומרת עוד פעם, קול רגוע כאילו אני מבקשת מלח.
הוא פותח. לא כי רוצה כי אין משמעות לרצונות שלו יותר, אין משמעות מילים שלו יותר.
שקט.
אני רואה אותו בולע אוויר ולא מוציא.
הוא לא נלחם. הוא לא מבקש. הוא לא מבטיח להיות יותר טוב.
הוא קורס אל המדע החדש של המציאות: אני אומרת זה קורה.
אף מילה לא נרשמת נגד זה. שום בקשה לא רלוונטית.
אני מעבירה אצבע אחת על הלחי שלו. לא מנגבת. מסמנת קו.
תסתכל עליי, אני לוחשת, והוא מסתכל, ועיניו, שהיו מלאות קודם בזעם, ריקות עכשיו מכל רגש.
אני לא ממלאת אותן בכלום. לא בחיבה, לא בבוז. אני משאירה אותן חלולות.
זו השבירה. זו, בדיוק.
אני מורידה את הרגל מהרצפה ומניחה אותה על הגב שלו, קלות. לא כבדה. רק כדי להגדיר לו את המה אתה עכשיו.
תגדיר את עצמך אני מבקשת עוד פעם.
אין תשובה.
אז אני מגדירה, אני ממשיכה, “אתה ציוד. לא בעל חיים , לא תפקיד. לא ערך. פונקציה.
אתה חפץ, אתה שטיח, אתה דומם.
אני עומדת ודורכת עליו. מנקה עליו את הכפות רגלים שלי
הוא לא מזדעזע. הוא מאשר בשתיקה.
אני מסמסת ומפעילה טיימר - שלוש דקות.
הוא זז זוחל נגרר לא חשוב הפועל. הוא פעיל רק במובן הביצוע.
הדלת שוב סגורה הוא מנסה זווית אחרת.
הוא נכנס.
אני לא מסתכלת אפילו.
הוא נעצר חצי מטר ממני, מביט בעצמו כאילו הוא כבר לא הוא מישהו שהשאיר את השם שלו מחוץ לדלת.
“בוא.”
הוא מתקרב אלי בחשש
אני מורידה את הכוס מהשולחן ביד אחת, בשנייה מסדרת לו את השיער.
הוא מחכה לפסק דין. אני נותנת רק קביעה סיימת לעכשיו.
המילה סיימת לא מבשרת מנוחה. היא מבשרת שינוי מצב.
אני מתקרבת עוד.
הנשימה שלו מתחילה שוב לעלות מהר מדי.
אני נצמדת אליו, כמעט באפס מרחק, מסתכלת, מסתכלת, מסתכלת עד שהפנים שלו מבינות שאני לא רואה בן אדם, אני רואה כלי.
העיניים שלו מתרוקנות עוד קצת.
הוא מבין שאני יכולה לקחת כל דבר ממנו שום דבר מזה לא תלוי בו.
הבכי פרץ ממנו. צרחות חנוקות. הגוף שלו רעד כולו.
הסתכלתי עליו. לא נשאר בו כלום. לא גבר, לא כלבלב, לא זונה, לא עבד מין. כלום. הוא היה כלי. לוח חלק. מה שרציתי הייתי מקבלת.
ועדיין חיבקתי אותו. הרמתי אותו אליי, החזקתי את הראש שלו, לחשתי לו באוזן אני פה, אני איתך, אני אוהבת אותך, אתה לא לבד. אתה שלי.
הוא התמוטט בידיים שלי. מותש. שבור. שקט..