מונולוג

על ערסל ההתבגרות...

חוצה זה מכבר גבולות היובל...


אפוף במחשבות ההווה
מכונס בבדידות חובקת
של זיקנה מלטפת...

ער עמוק בתוך הלילה
יונק זמן אמת בגבולות
של כן ולא...

בוהה בזוג הנוקש בפסיעותיו
ומהדק חיבוק של פעם..

ותוהה שלבטח שאצלם יהיה
זה יום משכר...

ואצלי כרגיל שוב הצפיה ליום
אחר...

אתן הרבה לחוש מוגן
לנוע בין ההיגיון הקר ללב מהורהר
לדעת את העת לרכך והיכן לשבור

ללמוד לדעת ללטף את שנותר
וגם להנות מהסגר בצל כאב ותום

הזיכרונות מתעתעים בפיסות ההיגיון
ולדעת שהחיים הם לא מלאכים של
נבל וכינור....

להנות מנוף של אחרים
ולמקם את הנפש במחוזות אמינים
היכן שהחיים אינם עוצרים לפני כול זריחה...

להפסיק לשלח מילים חצויות
ולהדחיק ניצוצות חבויים...

הרי תמיד תישכון איוושת הכאב
על ימות הצינה השאול והשאר...

ולהשיל את מעטפת הקרום
הנועלת בחובה את הפנים החתומות
ובעיקר את השפתיים ההדוקות...

רוצה שוב להצית חושים
ולפצוח שוב במחול הלהבים
החוצבים את נתיבם של מאושרים

לנגן בנוצת הציפורים
בגופך החשוף המוטבע בסימנים
הכחולים...

לסרוק גופך בעין ערלה
לחדד לשון בקשיחות רבה
לסגוד לעינייך הדומעות... ולהובילך
בשבילי השוט...כתוף המכה
מהתהומות....

האם זהו קץ של החלום...התעוררתי לפתע...
או רק תחילתו תהיתי... תוך גירוש קורי השינה...

"אז הנבואה ניתנה רק לטיפשים..".הירהרתי
בני לבין עצמי...אז..


שבוע טוב ושהכול יעבור ממול...:-)