מונולוג

כשיגע יומי אלי להיתדיין בפניך...

אנא זכור לי חרדת נעורים , תום ילדותי וטוהר ליבי ,את שפתיי הזכות שלא ידעו צחוק וזעקו כאב

זכור אלוהיי את תום אהבתי שהייתה כבלים לנפשי ולנישמתי , ואת הלב שנישבר ומעולם לא הפשיר

זכור את הבדידות שניפערה כמו תהום , בחיבוקים המנחמים ספוגי הדמעות ,את עיניי שהעצב חיבל

חפש אותי אלי , בכול אחת ואחת מהמסיכות אותן חבשתי כדי להסתיר ולהסתתר מאחורי האכזבה

שהשרישה בי אותה אהבת עולמים שניגדעה בעודה באיבה...



זכור את חומות האוויר שסגרו עלי מכול עבר ,ותגלה בהן גבר נפחד ונירעד כעלה נידף ...שהמחנק

לא הותיר פתח של תיקווה כדי לחוש מעט נשימה ,ואותן פעמים בהן אושרו של אחר העיר בתוכי את

שטן התיסכולים...והמעגלים בהן היתהלכתי בעל כורחי .



זכור אלוהיי , איך כבו באחת שברירים של אור בהן נואשות נאחזתי...את אותם חברים שדיברו נחמה

ונישמעו היטב מרחוק , ואותה משפחה שאוהבת ומחבקת ...ואותן ניסיונות לחמם ולו במעט את הלב

שדימם וסירב להתאחות , ואת רובם ככולם לא ראיתי או חשתי...היתנזרתי בכול עת שנגע בליבי הכאב



כול שאבקש אלוהיי , הוא שתביט בעיניי ונשק את ראשי , חבק את גופי והאר את עיניי , ובעיקר אחה

את ליבי ושחרר לעד את נישמתי ...כדי שאוכל להיות אדם שיכול שוב לאהוב ולו רק כדי שיחוש שוב ..

נאהב ....זה כול מה שאבקש אלוהיי ביום שיגיע יומי להיתדיין....



ואז אולי אתרצה בסליחה ...


צום קל למי שצם...וכיפור נעים למי שלא...}{