מונולוג

יש בי מנכוליה , מעין עצבות ...משהו שנקשר בי בזמן אבוד...

עוד מילה , עוד משפט , עוד חמשיר וכן הלאה...הפחד לעיתים מחלחל

והמערבולת תמיד סוחפת לשאלות ולמחשבות הנסבות סביב השאלה ,איך

לעזאזל מתגברים...???!



כול רצוני ויישותי היא להביט רק באמת , לראות באמת את קסם האור דולק

ואז לעטוף את האמת בזרועותיי החסונות , ויותר מכול לראות באמת אח ורע

ורק שנדבר יחד , רק אז אוכל לטבול בשפך המילים החלקות בשמן טהור....



קליפה אחר קליפה נשברת בחיפוש אחר התשובות הבאות...המילים המתנקזות

מכווצות את נקיקי העור כשנוגעות הן בתמצית הטעם המר והאינסופי ,וכול שמבקש

אני הוא רק לשים סוף למסע ...



רק אז אוליי...אוכל לבקוע את חיי, החוצים באלכסון ולתת דרור לדימיון ...לכתוב ולהגות

לחייך בתרועה, מבלי לחישות זועקות ...ודמעות חונקות...ולחוש הזדהות עם המין "החלש"

קרי : הנשים הן הרי בנויות קצת אחרת...



נשים ידועות הן בחיישנים הדקים הזרועים בעור גופן , הן ינחשו סלידות קלות ,דחיות ...

ובעיקר נוכחות שאינן עימן....ניחנות הן בעיניים ניציות הרואות לעיתים אפילו בשנתן...


הן יציפו בשביעות גופך את טעמה של האהבה ,שלא תמיד להן שמור...איתי וללא איתי


וגם אותך וללא אותך..