מונולוג

אנו מחכים

הולכים לעיתים ממקום למקום

שמים עצמנו איפשהו לפרק זמן מסויים

לא חושבים אף פעם על הסוף ותמיד פוחדים

מהעתיד לבוא ,מהעומק...ובעיקר מהגובה !

אנו כבר לא נוגעים האחד בשני 

ורק הידיים נוגעות בטעות...

ברמה האנושית זה קצת מרגש

קשה העובדה שאנו חשים תמיד בודדים ועצובים

כי זה לא מגניב...כי אז אנו פשוט , נמקים...

מפחדים לשמוע עצמנו שרים

נמנעים להסתובב עירומים

מנסיקת רגשות...

תמיד נדמה שאנו מעדיפים 

לצלול לתהומות עמוקים וחשוכים

מלהתלטף עם רגשות אוהבים

אנו שקופים

וגם כול כך דחוסים

לא רואים את ההבדל

בין מצחיק לעצוב , הדבר היחיד שמפחיד

זה הדמעות...

}{...