גיליתי יופי בסבך ההמולה
חושב שהפעם לא טעיתי
כי בנשמה שוב פועמת התקווה
אסביר זאת בשפה פשוטה
אם חלילה תשתנה שוב המנגינה
אפרש זאת כסוג של שלווה
לאחר שלוש שנים וקצת
הרוחות השתנו רק במעט
ודם הנעורים רק גובר
גם אם ספקות כאלה ואחרים
צפים לעיתים ועולים...
בבואי אליה מידי פעם
עם מסר או הגשמת חלום
חש אני בתוך מסע שמיימי
הטבוע בים של כוכבים
שחלקן קבועים וחלקן נופלים...
בימים בהן אני מאחר או בכלל לא מגיע
משתדל אנוכי להשלים את החסר
רק כדי לחבק וללחוש כמה אני אוהב
כשאני סמוך ויודע בוודאות
ששושנת הרוחות מין הסתם
הופכת עם הזמן לרולטה...
זוהי פשוט אלגוריה של קיבוץ גלויות
של הנפש עם קדושת הטוהר בבליל
הנגוע עם אכזריות ורוע...
הרי כולנו חיינו בתוך מסכת אבות
של שורדים והמון נופלים שחשו את מגע
הקסם של רגשות נוגעים וחושים המתקהים
בסבך מחילות האהבה...
ואני שואל...אז למה , אנו כול כך כמהים לזה ?
בשביל כמה רגעי אושר...האם שווה לשלם בזמן
ארוך ויקר של יסורים..לא ?!
ואני שהייתי שם המון זמן...חושב שהחיים תמיד היו הכי
חזקים מ-ה-כ-ו-ל...!!!
שבוע טוב ושהכול יעבור ממול....:-)