קצת לפני המחר ,ואני מצליח לדמיין אותי מתפוצץ אל מול הקירות הקרים במחשבות של דומיה
חלק ממני מנגב את הדם והזיעה וחלק אחר אוסף אותי אלי שוב , בתקווה שעד למחרת נסתדר
אני ואלוהי...
אני בלבד יודע לטעות ולא לשמוע , ושאני אישית יכול באומץ להחליט ולבצע...ואולי לעיתים
למות ,אבל גם לחיות ולזכות גם לגעת...
הרי בסופו של יום כול אדם נותר לבד עם עצמו , בין אם הוא לבד או ישן יחד...כי במקום בו
מתרחשות מחשבותיו רק הוא נמצא שם בלבד ,שם הוא יכול לשמוע את עצמו חושב ...
שם מרגיע הא כול תחושת כאב , ומסוגל לשכנע את כולו שזה לא נורא גם אם עיניו חשוכות או
מנסה בכול כוחו לראות את האור בקצה המנהרה...או לנסות ולהתנחם שלפחות הוא לא היחיד
שלו זה קרה...
כשהלב מאיץ הא חש זאת היטב בצמד רקותיו...ומייחל לעצמו להרגיע ולו במעט את הלב ,ורק
רוצה לא לחוש יותר בכאב ...לכן דואג האדם לא להיות בגפו הרי הבדידות והכאב חד הם , עטוף
תמיד בחברים או בחברת אנשים ...
שהרי בסופו של דבר את הכאב או את הדאגות אולי לעיתים הם מרככים גם אם הם לא בדיוק
מתכוונים....הרי היות האדם לבדו זה עולם ומלואו , בסופו של דבר ידאג רק לעצמו כמו שנאמר
בפסוק הנדוש..." אם אין אני לי ...אז מי בעצם....
שבת שלום...:-)))