מונולוג

את מצחך ידי לוטפת

מרגיע , מנחמת , נותנת תקווה

ברגעים שבורים נוגבת דמעה

במתק עטוף רוך ואהבה

מתוך תמונה אסופת מבטך נוגעת

מביט בצלליות דמותך הרוחקת

אך הילד שבי עדיין אוחז ביידיך

ומביט בך נוגה כשאת אובדת

לא פוחד מאפלולית קודרת

נפשי תמיד חולמת שאולי

בכול זאת את מתגברת

על זיכרונות של אופל וחושך

הכאב..הוא צורך להתמודד

עם אופק מלא געגוע...