מונולוג

את הימים סופר אני יחד עם לילות
ואת הדקות ואיתם גם את  השעות

מייחד אנוכי

למחשבות...

והכל מתמלא
חוויות משונות  בצבעים משתנים

תמונות  זוהרות .... והירהורים נוגים

והכאב האישי

אינו פג ולא מרפה
לאף לרגע

רק קולות עמומים
שללא הרף מזכירים
שוב ושוב ושוב
כמו אובססיה
חולנית

עננים של ערגה וזכרונות מרים

נסיונות לעבור
למצב רוח שונה
מותירים רק תהיות משתנות

ואיש אינו עונה

וכמו בתוך שעון חול
גדול ומפחיד

הגבר הדומיננטי
נותר כפרש בודד המתגלגל למטה
אל פי התהום

ואוחז
את  האתמול ...היום... ואולי גם את המחר

ועדיין כלום לא

... השתנה...