מונולוג

שותק ללא הסבר , ואיני אומר דבר
רק ממלמל לפעמים לעצמי משפטים

שאינם קשורים...

בדרך כלל הפה שלי
חוצב סלעים ומשסע נפשות

בלילות  כשהכיסופים חובקים

והמחשבות חרוכים מכאב שטוף מזיכרונות

אתה שותק..

או תחת זרמי המים החמים עם עלות השחר
כשאתה  בלבד עם עצמך, אתה נותר רק

עם הערגה...מאותו זיכרון צורב

רושף וקוצף , מחייך בציניות , ותמיד שואל , למה ?


לפעמים בא לי לתפוס את הראש שלי
ולנער חזק,עד שהמילים יזרמו ללא מעצורים...

ואת , את תמיד שותקת , בשתיקה שלך טעון בעצם השקט

שלי...

והשתיקה שלך כול כך צורמת , כול כך רועמת..כלבה

רותחת ומתפרצת...אז למה ? את שותקת !

וכשאני בוהה בתמונתך , פנייך המופנמות אומרות
שכאילו מעולם ולו לרגע לא שתקת ...

ואני נותרתי רק עם הקושיות  והתהיות...