האמת היא שאין לי חיים הזויים. הלב שלי לא נשבר כל שני וחמישי, רביעי ראשון ושלישי, ושבת גם, על ידי זרים מסתוריים. אני לא גרוש. האקסית שלי לא עושה לי סרטים, לא מביימת הצגות, לא מחרבנת לי את החיים - ויתר על כן, אני בכלל נשוי לה, איזה מיליון שנה, ועדיין מתרגש מטלפון שלה. סוטה, נכון, אני יודע. אבל זה המצב. אני מתמודד איתו.
אני גר בעיר מאוד משעממת שבנויה לילדים. ויש לי ילדים! מקסימים מאוד, וגם שם הגזרה משעממת אך מענגת.
אני כמעט לא הולך למסיבות. אני לא שונא אף אחד. זה הישג, אני חושב. לא לשנוא אף אחד. פעם, כשהייתי קטן, שנאתי. היום זה כאילו לא נוגע לי. אין בזה טעם. פעם גם היו לי חיים יותר מושכים. במיוחד לסוטים. שחיים בסרטים. היום, החיים שלי בורגניים. ציינתי שאני כמעט לא הולך למסיבות?
העבודה שלי יצירתית. אני מת עליה. בורא עולמות, מתסרט, כותב. משלמים לי טוב. אני לגמרי לא עשיר, ואין לי נכסים. אבל גם אין לי תלונות בכלל. טוב לי. זה משעשע, פעם לא חשבתי שיהיה לי טוב אי פעם. אבל זה היה פעם, הרי.
אני אוהב להיות כאן בצאט. לראות נשמות ואנשים עושים אינטראקציה.
אני אוהב מאבקי כוחות. אבל לא מתחייב, אין לי סיבה להתחייב. אין לי רצון להתחייב. אני מחויב רק לזו שמרגשת אותי בטלפונים שלה. וזה בטח לא מרגש אתכם. אחרת לא הייתם כאן בכלל.
מה עוד יש לי להגיד?
ארטיק אבטיח. נראה לי טוב לסיום.
לפני 14 שנים. 15 בפברואר 2010 בשעה 7:27
