תיבת פנדורה

החזרתי את בקבוק הוודקה והגזוז למקרר בצער קל, המחשבה העיקרית כשהוצאתי אותם בלילה הייתה אם כבר נכנעתי ואכלתי לפחות אנצל את ההזדמנות לשתות...אבל אחרי שכוס מזוגה המתינה לי בערך חצי שעה,מזיעה אל תוך הלילה לצד מיטתי, שתיתי אותה וויתרתי על הרעיון הכללי.ובדרך בחזרה מן המטבח לחדר,כמו בכל בוקר,הגיע הזמן להתיישב מול המחשב אני כבר יכולה לנחש מה יקרה בלי שאני אפילו שמה לב,בדיקה שגרתית של מיילים רובם מפורום של אתר לבעיות אכילה (שוב אני מבטיחה לעצמי להיות חזקה מספיק ולהצליח) אולי איזה פרסומת או מאמר ללהקת מטאל "משובחת" ואחרי שכל המיילים ייבדקו איכשהו אמצא את עצמי שוב באתר ההוא,באופן אוטומטי. אין לי הודעות חדשות, ובשתי לחיצות אני גם מגלה שאף אחד לא הגיב לי בבלוג...אני מחליטה לבדוק מה חדש מה כתבו אנשים אחרים...אבל רק מקריאת הכותרות אני כבר מתייאשת עוברת כרגיל על רשימת האנשים שמחוברים כרגע לאתר,מהמהמת לעצמי שוב שהכול הבל הבלים תאוות בשרים וסיפוק היצר לוחצת על האיקס הקטנטן בכעס גדול שהוא בחיים לא יבין טורקת את מדף המקלדת למקומו הטבעי ופונה לכיוון החדר לנרגילה הראשונה של היום.
התנתקתי מהכלוב לחלוטין,לא רק שלא התחברתי גם לא נכנסתי אליו במסווה של רואה ובלתי נראית...
אחד מהדברים הכי גרועים בדיכאון זאת העובדה שהוא בלתי נראה.
לא רק לאנשים מסביב שבמאמץ מתיש לחיוכים ודיבור קופצני לא שמים לב לכך,אלא גם לבן אדם עצמו.
בן-אדם יכול לקום בבוקר ולהרגיש מעולה,לחשוב שהיום יהיה יום טוב ובתוך חמש שעות, חמש דקות, או אפילו חמש שניות מאותו רגע, משהו בפנים משתנה, מתהפך, מפתיע, מכה בבום שמחסיר לשנייה נשימה ופתאום נוחתת ההבנה בתוך המוח, עצב, חוסר רצון, דיכאון.
בימים מסוימים זה אפילו נראה פתטי בדיעבד, כאילו רמאות עצמית, המחשבה שהיום יהיה יום טוב.
שברירים של זיכרונות מכבידים על ההווה, מעולם לא אהבתי את ה"אם לא הייתי או אם כן הייתי..." אבל משהו השתנה בי בשנה האחרונה וככל שאני בוחנת את עצמי אני מגיעה למסקנה שזאת התוצאה של חוויה שלמעשה היותה הוויה, והרי כל הוויה מוצפת בחירות. ולמרות שאנתח אותם שוב ושוב אתחרט עליהם ואז אתחרט על כך שהעזתי להתחרט, גם אחרי חודשים אחדים של התנתקות מתוך משבר אמונה לילה אחד אני מוצאת את עצמי שוב כאן.
מרגישה כאילו עיני האתר מורמות לעברי ומיד נזכרת במילים הבאות:
"שנאה.זו הייתה התגובה הרגשית, המידית שחוויתי.
צפית בי מתענגת על טרפי, ראית אותי בחולשתי.
לא ידעת דבר על חודשי ההסתגפות, האיפוק, הרעב והנדודים שלי. לא יכולת לדעת.
ראית את התוצאה הסופית, את פרץ התאווה הפתאומי והשפל..."פנדורה/אן רייס