מילים הם כדורים, למי איכפת מהצבע או השימוש .
כמו זונות אני משתמש בהם באלף ווריאציות מליון תנוחות .
אני מחכה לסערה שאמורה להתחולל בתוכי , מין מופע מחולות שרק מחכה לשריקת הפתיחה.
אבל אני בעיקר מחכה, אופן המחשבה משתוללת, האם אפשר בכנות להגיד שהשריר בחזה משתולל?
אולי הפכתי אדיש להכל, גם לרגש מתחרפן, אולי הכל משחק הכל מכור מראש, וברור שאני המנצח.
ממתי הדברים נראים כל כך קטנים עליי, בן 19 עם פוזה של בן 40 ששמע ראה ועשה הכל בחייו.
לא עשיתי כלום, בחיי, לא נגעתי , לא טעמתי, אז איך זה שאני כל כך חכם ?
חכם מספיק כדי לתת לאחרים את האשליה המלאה שאני יודע כל כך הרבה.
אני נשבע שאני לא יודע כלום , בקושי יודע איך להסתדר עם עצמי,
עוצר שניה.
אולי אפשר לראות בזה את היופי?
קצת קשה לי כשאני מסתכל על השערות בחזה ותוהה מתי הן אמורות לסמור.
וכן זה יכול לקרות בזמן הקרוב. אבל בחיי!, הנסיבות? לכל דבר טוב יש גם רע.
אבל מי בכלל החליט שהרע הוא רע, והטוב הוא טוב,
מכל מכה אנחנו מתחזקים, מכל מעידה אנחנו לומדים איפה הבור היה.
יש בזה סוג של כיף , בליפול.
כנראה שסדיזם מגיע מהנפש, אל הגוף ולא ההיפך,
או שמא זו העובדה שיש לי אמא פולניה.
אתם הילדים בחיים לא תבינו אותנו ההורים.
האם זה משפט שאני אמור לשמוע מאותו בן אדם שאני מחפש לטעום בכל כך הרבה דרכים.
לעזעזל עם אמור.
אם צריך לסבול, אסבול, ואם צריך ליפול, אפול...
מה שווה בן אדם פחדן?
הגיע הזמן לחיות, לתהות , להתהוות, לגעת , לתת, לקחת, לפחד, לרצות, לכתוף, לשרוט, להישרט, עמוק עמוק. . .
אבל לפני זה?
חוזרים למדבר.
שנה טובה.
לפני 18 שנים. 24 בספטמבר 2006 בשעה 21:43