מרוב דובים לא רואים את היער – זה לגמרי המצב כאן בכלוב. מיליון נשלטות מכל סוג גזע ומין, אך ברוב המקרים הן מתקיימות בתוך חומות גבוהות וביצורים מתסכלים למדי, כה גבוהות הן החומות שמפלס החרמנות ,הזימה והלב הרחום שלי אינו מאיים לחדור אותן אף לא לרגע.
איני מאשים אותן, אף שזה נשמע ככה בול – המקום הזה מפוצץ בטורפים, מתחזים ואנשים שצריכים לשבת בכלא (ועוד לא התחלתי להפריז, ולכן לא תהיה לי ולא יכולה להיות לי טיפת ביקורת על העניין הזה.
מכיוון שזה הלוז השורר בין הקירות הללו בעת הזו, לא הסרתי את האפליקציות של הוונילים, ומה אגיד לכם? אלוהים מפנק.
הטקסט בפרופיל שלי אינו משאיר מקום רב לספק באשר למידת המושחתות המינית שלי. ההדבקתי שם קטע לא קשוח מדי פרי עטי, והנשים שפונות מדיפות ניחוחות של סקרנות מהולה בפחד ואפילו בקורטוב סלידה וגועל – יופי.
מאחר ופעם ראשונה בחיי פתחתי וונילית לעולם הלקבל כאפות לפנים ולהגיד "תודה רבה אפשר עוד אחת יותר חזקה בבקשה?" לפני כחצישנה, ראיתי כי טוב – היא הפכה לחיילת, נפשה הושחתה ביחד עם גופה, חוריה הורחבו והועמקו כולם ועולה ריח של ורטולין בחדר כל פעם שהיא קוראת ממני הודעה.
לפני כשבועיים נחתה עלי וונילית נוספת. על הנייר היא ילדה בת 29, עו"ד לכלמיני עניינים שהכיפה השחורה והטימקס יפה להם. מאחר וכבר הורדתי אל המסך כמה וכמה קטעים שכתבתי שעיקרן זימה והשתובבויות איד חסרות רסן – על מנת לחסוך זמן והסברים על מי אני ומה מעמיד לי את הזין שלחתי אותה לקרוא ולהרטיב את עצמה - מפחד.
אחרי תגובותיה - שחיממו לי את הלב הסאדי™ שלי עד מאוד, שעיקרן היו חלחלה, חצאי פתגמים פמיניסטיים ואיומים מוגזמים בטירוף על סיור מודרך ובסופו מעבר דירה לחולות ראשון הנאכלים ע"י ההתפתחות האורבנית, היא כתבה לי הודעת סיום יחסים רשמית, נדמה לי שעותק אחד נשלח לאימי היקרה. אחרי שצחקתי עליה והסברתי לה שהמלכודת שננעלה עליה הינה ברדיוס רחב היקף ושהיא אינה מסוגלת להבחין בו עדיין (דרך משעשעת להרגיע בן אדם, אני מודע לכך) מתוך הסוואנה הוונילית שהיא קוראת לו בית, ושחבל על המאמץ. הסברתי לה בנוסף, וללא שמץ התנשאות שהסקרנות שלה הביאה אותה לפתחו של אל – היא דווקא ציינה שההתנשאות שלי הייתה מחליאה באופן קיצוני וזאת אפילו שכבר התנשאתי עליה לא מעט, וככה קבענו לשבת.
זירת המשחק נקבעה על ידה – מגרש ביתי ככל האפשר ועם זאת הכי פומבי שהיה לה בשלוף – פאב של חברשלה, היא עדכנה בערך חמש חברות לאיפה היא הולכת ומתי, ואם היא לא עונה תוך 5 צלצולים שיתקשרו למשטרה. לדעתי האישית לפחות חצי מהנוכחים בפאב היו שתולים מטעמה מוכנים לזנק עלי ברגע שאשלוף את האזיקים שהבאתי איתי.
כמו כל אינטראקציה, בתחילה אנחנו שתי אנשים, שווים וללא פוזיציות או תארים מפוצצים ומלאי אתוס. יושבים להיכרות ובדיקות היתכנות, לפחות מהצד הילדי והתמים שלה. לא הייתם מוצאים את הגופה שלי נרקבת שם לשניה אפילו, אם לא הייתי משוכנע שהאישה שאני יושב מולה סקרנית מספיק בשביל טבילת האש הראשונה שאני מתכנן לה, לפחות. ומהל'עשות, אצלי זה נגעת נסעת הגעת.
היא יושבת שם מולי, עם השליש משהו מהחבית שלה, מספרת לי בכלליות על השנים האחרונות עם הבן זוג העארס שאהב שאוכלים לו את התחת אבל לא היה מסוגל לדבר על זה, מספרת לי על המסלול האקדמאי ופתיחת המשרד עם השותף, על חלאות אנושיות שבעקבות העזרה שלהם מטיילים בין בני אדם נורמטיביים (על פני השטח לפחות) ולא נמצאים בחזקת המדינה.
אני סוקר אותה תוך כדי שהיא מזיינת לי בשכל על איזה רוסי שפעם למדה איתו, זה מדהים. היא חסרת מודעות באופן מוחלט לגבי האטיקט הבדסמי, היא מסתכלת לי בעיניים כמו אחד האדם, לא יודעת – אין לה איך לדעת – שזו הפעם האחרונה שהיא תרגיש שהיא יכולה לעשות את זה מבלי שהעיניים שלה יסגירו לי תשוקה וצורך קמאי לזין, לעונג, להשפלה, לכאב ויותר מכל – למסירת השליטה על גופה לזכר אלפא דומיננטי המודע ליכולותיו והקשוב לצרכיה.
תוך כדי שהיא חופרת לי אני מדמיין בראשי את המפגש הרשמי הראשון שלנו, את עיניה הגדולות מושפלות כנגדי כל אימת שהעיניים שלנו נפגשות, מדמיין אותה יושבת על כרית קטנה מדי לרגליי, ידיים אזוקות מאחורי גבה, ראשה נח על הירך הפנימית הימנית שלי תוך כדי שהיד שלי מלטפת לה את השיער בעדינות שמשאירה הרבה מקום לדמיון – (זה סאדיסט זה?), תוך כדי שאני מספר לה על דברים נוראיים שבא לי שהיא תסבול בשבילי באותו הערב או בכלל. מדמיין את הכוס שלה פועם ונוזל במורד ירכיה, איך אני מעביר שתי אצבעות על הירך הרטובה ודוחף לה אותן לפה לאחר מכן, מציג בפניה באופן שלא ניתן לחלוק עליו, ראיות לכך, שהנה, זונה חדשה נולדה לי בידיים.
ברוכה הבאה ילדה, חיכית לי. מבטיח שלא חיכית לחינם.
*נכתב בפון ולא עבר הגהה. אולי בהמשך.
