אחרי המשחק המקדים, כמו שהוונילים קוראים לו, את מתחילה להרגיש בנוח, את עדיין נמצאת במקום שבו המחשבות מסוגלות לרוץ לך בראש.
לקחתי את הזמן כפי שביקשת וכמו שהבטחתי שאעשה. אני ממשיך לאכול לך את הכוס בתאווה חייתית, עם קולות הרקע והרעש של המיצים הגועשים מתוכך.
כעת את כבר מתחילה להתקרב, הדגדגן מתנפח ודואג שכל זיק של עצבים יקבל את כל הדם שהוא זקוק לו על מנת להכיל את המתקפה עליו.
עכשיו את כבר מתחילה לבקש לגמור, ואני? רק מתחיל.
סטירה חדה לירך הפנימית, את מוציאה יבבה שמשכיחה ממך את דרגתך מולי ומתבלת אותה בכוסעאמק עארס, כמו שאבא לימד. אני מחניק גיחוך ומכניס לך עוד אחת. כמובן, זה מחרמן אותך עוד יותר, וההפתעה מכך הופכת את הטפטוף לזרזיף שמתחיל לצבוע את המגבת הוורודה ששמתי תחתך.
היד השניה נשלחת לטלפון, אני פותח את השיחה שלנו, הולך להודעות המסומנות שלי ומתחיל להקריא לך את השיט שהעזת לרשום לי.
עוד מעט תגלי מימד חדש לחלוטין של להצטער, אחד כיף.
