אני נשען אחורה ושוקע בחזרה אל הכורסא העתיקה הזאת, עור בגוון בורגונדי, חלק מרוב שנות שירות, הוא מקבל אותי ברכות של זיכרון ילדות מענג, מהסוג שגם הנכדים יהיו חייבים להכיר בעודם ישובים לך על הברכיים. היא על המיטה מולי, בתנוחה שהרגלתי אותה אליה כבר. אנחנו נועלים מבט, אני יודע, אני יודע שאת מוצאת את הכח להישיר אלי את עיני הצבי שלך רק כשכבר שכחת את טרדות הקיום האנושי המבוזבז והשוחק, כשהקליפות של ההוויה הורמו אל-על ואינן מסוככות עוד על נפשך הפרוסה מולי פרקדן. המבט שלך מתחנן, הוא מתחנן שאפסיק, כמה רגעים עוברים – מתחנן שאמשיך, ממש בקרוב כבר לא תדעי להבדיל מבין שני הקטבים האלה, בקרוב לא תדעי איך קוראים לך וזה בעצם בכלל לא משנה – את לא פה כי קראו לך.
לא הכרתי אותך במקיף ד' ברעננה, וגם לא באיזה בסיס צה"לי עלום מיקום והלום קרב, גם לא הכרתי אותך בדרך אל התואר ההומני שלך, הכרתי אותך מאוחר, אנשים נגעו בך לִפְנָי- פצעו, חפרו, הרימו, הורידו, הרסו, הרכיבו מחדש, הוסיפו פה, חיסרו שם, ככה הגעת אלי – מלאת חוויות שונות ומיוחדות, כמו המקרר של אניטה.
הבטחתי לך אז – אביא אותך לפתחו של האלוהים. הסתכלת עלי עקום וצחקת מלא, צחוק של אתאיסטית בורה, צחקתי איתך, צחוק של סדיסט מלומד. כשסיימת להיקרע הסברתי לך, הדרך לשם לא קלה, שביל של אבנים צהובות זה לא, רק קרצת לי בתגובה.
"את יפה במיוחד הערב, זונה שלי. תפתחי את הפה כלבה, יותר(!). היום את הולכת לנזול ריר משתי החורים שלך בו זמנית, ובסוף נכין מזה מנה שלא תוכלי לסרב לה, אה?"
