נולדתי לבית מאוד מוזיקלי
אבא ארגנטינאי(כן כן עדיין יש לו 'ר' מתגלגלת)
קוקו ארוך,1.95,נוכחות עוצמתית,אוהב את הסטייק שלו שוחה בדם,אינטיליגנט ברמות,מפוצץ בכריזמה,אהוב על הבריות והסמים שלו זה מוזיקה ישנה וטובה.
הלב שלי דופק מלכתוב על אבא שלי,תעריכו את הבלוג הזה.
היחסים איתו היו מורכבים(אני לא במעגל הדדי אישיוז,משעמם שם) הייתה בי שנאה אליו לאורך הרבה שנים,אבל טפו טפו היום היחסים בינינו השתפרו.
איך?
הוא היה אמור למות.סרטן.בום.
מרגע הבשורה,ועם כל השנאה שהייתה לי עליו לקחתי על עצמי החלטה שבבית חולים אני אהיה איתו 24/7,לא אשאיר אותו דקה לבד ואמלא אותו באופטימיות וצחוק,לא משנה מה.
יום אחד בבית חולים,יצאנו לעשן והוא דיבר איתי פרקטית על צוואה ועל להשאיר אותנו מסודרים אחרי לכתו.
ראיתי עיניים עם רכות שלא אופיינית לו,הרחתי את הפחד שלו והרגשתי את העצב.
התבלבלתי אבל מהר התאפסתי "מה פתאום אבא,הכל יהיה בסדר אבל אם לא יהיה בסדר תרשום בצוואה שהאוסף מצתי ה'dupont' יהיו שלי",הצחקתי אותו כמו שהבטחתי ושיניתי נושא מהר מאוד.
מה הקשר למוזיקה?
בתור ילדה הייתי מתבוננת בו כשהיה מאזין לpink floyd,led zeppelin ושלל להקות מאותה התקופה במערכת סטיריאו שמרעידה את הבית(עד שאמא שלי הייתה צורחת עליו להנמיך).
הייתי מזהה את הרכות הזאת,אותה הרכות שיצאה ממנו כשהאמין שהוא עומד למות.
זאת הרכות שכל החיים רציתי לקבל ממנו,ולכן הייתי מתבוננת בו בכזאת דבקות.
אז אומנם לא קיבלתי את זה ממנו,אז אימצתי את הטעם המוזיקלי שלו כדי שהיא תעביר לי את הרכות שהיא הצליחה להוציא ממנו ואולי קצת להרגיש אותה.
אבא שלי בחיים ואני אוהבת אותו,
כנראה שהוא היה צריך לגסוס כדי שהדברים ישתפרו
אני בחיים לא אבין את החיים,אולי טוב שכך🖤
