מגלה ארצות

היא באה אליי, עיניה דומעות ובלי מילים יכולתי להבין אותה.

בשקט בשקט נגשתי אליה והעברתי ידיי בשערות ראשה, אט אט נכרכו זרועותיי סביב גופה ובשניה אחת הרגשתי אותה קורסת אל תוך ידיי. אדם מבחוץ ודאי יחשוב שהיא מעולפת אך אני יודע שקרסה היא מן הציפייה לראותי.

ברגע הזה נדמתה היא למלאך בעיניי, ופתאום לא ניתן היה לשים לב לשערה המפוזר או עיניה הדומעות ואפה האדום מבכי נראה כמו קישוט עדין על פניה היפות.

נשאתי אותה על כפיי והשכבתי אותה במיטתנו, שקמתי להכין ארוחת ערב הושיטה ידה לתפוס בחולצתי, "תשאר איתי, לפחות עד שארדם" היא מלמלה בקולה החלש.

בעדה מניחה ראשה על ירכי היא אמרה לי "תודה שאתה נותן לי את הכוחות שאין לך".

לכם קוראיי אגלה את הסוד היחיד שהיא לעולם לא תדע, היא זאת שנותנת לי את הכוחות.