לפני שנתיים. 11 באוקטובר 2022 בשעה 11:12
הגוף שלי עטור צלקות
מלבד אחת, אותה אהבת משום מה יותר מכל
אני מכיר וזוכר את כולן
זוכר את הכאב החד, ההלם וההפתעה
זוכר את חדרי הטראומה, הסכין המפלחת והדם
זוכר את הצוות הרפואי רץ בדאגה עם עגלת ההחייאה
זוכר ואוהב אותן אחת אחת כי בזכותן למדתי לאהוב את החיים
אבל דבר לא הכין אותי לצלקת הנוראית מכולן
זו שבאבחה חדה אחת, נטולת רחמים אמפטיה או הבנה
פילחת בלי סכין ובשני משפטים חדים
את ליבי.
בסופו של דבר היא תגליד, זה טיבן של צלקות
אבל ההבנה ההפנמה והקבלה של העובדה
שנעטפתי שנתיים וחצי באינספור משפטי אהבה
שהאמנתי בהם בכל לבי, ונתתי את כולי
היו בסה"כ מילים שאין מאחריהן דבר
ההבנה הזו... נוראית.