נטול שם

בו לא עוזרים הידע, נסיון החיים, הקשיחות או כל סופרלטיב אחר שאדם חושב עליו ופשוט, קופאים במקום בחוסר אמון, כאב, זעם ותסכול נוראי.

היום, שוב, הגיע רגע כזה.

יום שלכאורה היה טוב, מחויך, שמח, ועבודה מוצלחת, עד שבשעות הצהריים הגיעה הידיעה על התאונה בצפון.

בדרך כלל, אני מתעלם מדיווחים כאלה (לא סתם טוענים אצלי בעבודה שכולנו סובלים מפוסט טראומה), וגם היום, פשוט המשכתי בעיסוקיי, עד שנודע לי שם ההרוג.

ואז... הגיע הרגע.

והכאב התערבב עם הזעם התסכול והתמיהה, איך זה תמיד, דווקא אלה הטובים, אלה שאתה אוהב, אלה שאתה מלווה שנים בהתקדמות שלהם בחיוך תמיכה חום ואמפטיה כנה נטולת אגו אלא בחברות טהורה... דווקא אלה... הולכים .

אז טל יקירי... צר לי, כואב לי, תחסר לי, ולא אני לא מתנחם בעובדה שהלכת כשאתה עוסק במה שאתה אוהב. אני כועס, ומתגעגע.