פולסא דנושה

לכי תזדייני, אהבה. לכי, עם כל הקנאה, התסבוכים, הנרקסיזם, הבדידות, האגו והשטויות שלך.

לכו תזדיינו דייטים ראשונים. לשבת מול בנאדם שאתה לא מכיר, ולהרגיש כאילו אתה בראיון עבודה. להיות מודע בכל שניה לאיך היד שלך מונחת, לנסות להרשים אותו עם עלק הישגים וכיבושים מבלי להישמע שחצן, להתלונן על תרבות הסטוצים בעיר הזאת ושעה אחר כך לקבוע לך זיון ללילה. לספר לו את כל מה שלא חשוב – כמה אחים יש לך, איפה גדלת, מה למדת, מה אתה חושב על החדש של דודו טסה ואיך אתה חולם על בית במושב. לשאול אותו את כל מה שלא חשוב – כמה אחים יש לך, איפה גדלת, מה למדת, איפה הכי שווה לאכול בראנץ' בשישי והאם אתה רואה את עצמך עובר לבית במושב. לשאול אותו על מערכת היחסים המשמעותית האחרונה שלו. לשמוע אותו אומר: "זה היה שלושה חודשים, אבל מאוד משמעותי". לשלוף את התשובה שמונחת לך בכיס כשהוא שואל: "למה נפרדתם?" ולענות: "זה לטובה. אני אומר תודה על כל השנים שהיינו ביחד, אבל לפעמים זה פשוט נגמר". כשבעצם בלב בא לך לצרוח: "י'בנזונה, מה אתה בכלל יודע על פרידה אחרי 6 שנים, ומי אתה שתהנהן לי ככה עם הראש כאילו אתה מבין מה עובר עליי." לך תסביר לו עכשיו שקבעת איתו רק כי החברים אמרו שאתה חייב להמשיך הלאה, אבל בינך לבין עצמך - כבר התחלת לאבד אמונה שזה יקרה לך שוב. להיפרד ממנו לשלום, להגיד שהיה ערב נחמד, לעבור דרך פרישמן - לקנות סביח, להיכנס הביתה ולהישבע שאתה לא עושה את זה לעצמך שוב.

לכו תזדיינו אתרי היכרויות. עשרות-אלפי אנשים שאין להם פנים. ששכחו איך לגשת ולהתחיל עם מישהו במסיבה. ששכחו איך לדבר. שהפכו להיות גיבורים וירטואליים. שיודעים לאהוב רק מאחורי מקלדת חשוכה ויריעות כבדות של הסתרה וחוסר בטחון. שמוסיפים לעצמם קוביות בבטן בפוטושופ. שרצים כמו אוגר בגלגל. מסטוץ לסטוץ. מכיבוש לכיבוש. ואז מתלוננים שאין להם זוגיות. שאומרים לך שהם מחפשים משהו רציני ואז שואלים אותך מה הגודל של הזין שלך. שסולדים מהניקוטין הוירטואלי אבל לא מצליחים להיגמל.

לכי תזדייני מונוגמיה. את כל כולך אשליה. אי אפשר איתך ואי אפשר בלעדייך. מי החליט על הקונספט המטופש הזה של להיות עם בנאדם אחד כל החיים? ואם אנחנו משתנים ומתפתחים כבני אדם – אולי גם מערכות היחסים שלנו צריכות להתפתח ולהשתנות. ועם כל הכבוד לפנטזיה של לשבת זקנים ומקומטים במרפסת ולצחוק על הימים ההם - איך אפשר בכלל להחזיק 50 שנה עם אותו בנאדם?? וכן, אני יודע שסבא וסבתא שלכם עשו את זה. בעולם החדש הזה, שבו אנחנו לא מצליחים להיות נאמנים לספק אינטרנט אחד – איך שורדים אהבה?

לך להזדיין טיפול זוגי. לשבת בחדר קטן עם תמונות אבסטרקט על הקיר ולדבר רק ב"אנחנו". לשמוע את הבנאדם הכי קרוב אליך מספר לאיש זר את הסודות הכי כמוסים שלכם, להבין שזה לצורך "גדילה" ולהשתמש במילים כמו "הכלה" ו"צמיחה אישית". לזכור שאין צודק או טועה. אין אסור או מותר. אין רע או טוב. לשחק אותה נאור ולדבר באיפוק כשכל מה שבא לך זה לשבור כסא על המטפל ועל הבן-זוג שלך כי חאלאס – כמה אפשר להאשים את אמא שלך שפינקה אותך יותר מדי? לחזור איתו הביתה מהטיפול. לשבת על הספה במרחק של קילומטר אחד מהשני. ולשתוק. ולשתוק. ולשתוק.

לכי תזדייני פרידה. איך אפשר בכלל להתמודד איתך? איך אפשר לפרק בית? מצד שמאל הארגזים שלו. מצד ימין הארגזים שלך. חפצים לשמאל. חפצים לימין. אמא שלו קנתה לנו את המגהץ – אז שייקח אותו הוא. שמאל. אמא שלך קנתה את הטוסטר באיזה מבצע בהום-סנטר. ימין. טלוויזיה. שמאל. מכונת כביסה. ימין. רגע, איך לעזאזל מחלקים סכו"ם? והחברים... מה עושים עם החברים – מי הולך לשמאל ומי לימין? והקופסא של המכתבים והברכות והפתקים... שמאל? ימין? לשרוף? ואיך יכול להיות שהתמונות שלכם קורעות אותך לגזרים במקום שאתה תקרע אותן? ורגע, לצאת מהקבוצה של המשפחה שלו בוואטסאפ? כי מה יש לך לחפש שם, אבל לא נעים... בסוף הבית מחולק. קצת שמאל. קצת ימין. ארגז אחד באמצע עם כל העבר שלנו ומדבקה – "זהירות, שביר".

לכי תזדייני, אהבה. לכי, עם כל הקנאה, התסבוכים, הנרקסיזם, הבדידות, האגו והשטויות שלך

. לכי תזדייני, כי לא משנה עד כמה את עושה את החיים שלי מסובכים, לא משנה כמה פעמים אני אבטיח שאני לא נכנס לזה שוב - שזה כואב מדי, קלוש מדי, קשה מדי, בסוף – כלום לא שווה בלעדייך, ואת כל מה שאני רוצה

מקור - נעם חורב - Noam Horev