פולסא דנושה

והמציאות מטושטשת לה..

הוירטואל ממנו אני כה סולדת מקבל משקל רב מדי,

ואז אני מפנימה שאני נותנת משמעות לדברים כל כך שוליים ומינורים.

כשלפתע.. רק חצי הכוס הריקה נראית לעין

והאופטימיות האופיינית לי נשכחה ממני, החיוך התמידי נמחק וקופץ לבקר "רק" מדי פעם...

אז אני חוטפת את הכאפה של החיים.

ולמה? מה זה מועיל? ולמי?

למעגל הקרוב בוודאי שלא, בשום צורה שהיא.

על כן.. החלטה!

הוירטואל יישאר וירטואל... החיים הם החיים.

המתעניינים בשלומי,  מוזמנים לפנות בפרטי או במדיות אחרות במידה וקיימות בינינו.

כאן.. סיימתי.

מאושרת, מאוהבת ומשוייכת.