פולסא דנושה

מתאוששת ומחלימה, כמעט שאפשר לראות את סוף הדרך של התהליך... 

משככי כאבים אני כבר לא צריכה על בסיס קבוע.

הילדים היו איתי שלושה שבועות, הגעגועים לאבא שברו אותי והסכמתי שימשיכו את התקופה איתו... 

כנגד כל ההיגיון הבריא והצורך לשמור על האפרוחים תחת כנפיי... 

אז אני קצת לבד... אז החלטתי לנוח עוד קצת אצל ההורים. 

אז מפנקים אותי, מכרכרים סביבי לאכול ולנוח ושארגיש טוב יותר. 

וזה מהמם, אבל אני רוצה משהו אחר. 

אני לא מצליחה להחליט מה קשה לי יותר,

המרחק ממנו או היצר החייתי שלא ניתן לרסן,

אותו יצר שמתעורר כשהוא רחוק.

ובתוך כל הטירוף, אני קוראת בלוגים כדי להעביר את הזמן... 

ופתאום אני פשוט מתגעגעת לימים שהיו נכתבים פוסטים גם עבורי... 

שעמום כבר אמרתי?