ילדה, אישה.

שינוי מחזיק מעמד לאורך זמן,

רק כשאני מסכימה לתת לעצמי את הסבלנות השקטה ההיא, בדיוק כמו שאנחנו שותלים זרעים באדמה:)

ואז אני מבינה שנבילה היא לא עונש...

זה פשוט סימן לזה שהגוף הנוכחי שלי כבר לא מתאים לצמיחה החדשה שמבקשת לצאת,

והגיע הזמן

לפרוח.

"לבד אני מרגיש כאילו את היית איתנו
אבל כשאני שותק לי עם עצמי
אז את איתי, אבל אינך.

ואני שותק איתך
ולעצמי אני אומר
איתך אני יודע
שרק איתך אני עצמי.

ואת כל המילים שלנו את היית שומעת
גם בלי שאני אומר לך את עצמי
אני נולד, אני רואה.

את רואה מקום אחר
אותו אני חולם
איתך אני יודע
אבוא לשם ועם עצמי."

בעולם כזה שקול חזק נשמע למרחקים ומשאיר עכבות,

בחרו ב-שקט שירפא ויאזן אותכם,

הרבה יותר מלצעוק.

היה רגע בילדות שנורא זכור לי,

לא ייחסתי לו המון חשיבות אבל ככל שהשנים עברו להן, אני מבינה כמה החוויות האלה חיות להן בתוכי והן יוצאות החוצה בדרכים מסוימות ושונות, ולי נשאר רק ללמוד מהן, תוך כדי תנועה.

ונזכרתי.. נזכרתי במשפט שסבתא הייתה אומרת:

"איי יא בינתי, איך יאהב אותך אם לא אוהב את עצמו?"

אז נתתי מקום לזיכרון שפתאום עלה לו, ואני בטוחה

שאצליח להחזיק את המרחב הזה עבור עצמי..

גם אם זה אומר שהכאב יגיע וידפוק לי בדלת.

ואני?

אני פתחתי לו את הדלת, לא שיקרתי וצעקתי שאני לא בבית.. כמו תמיד.

הזמנתי אותו פנימה, ואפילו הזמנתי אותו לכוס יין אדום, 

ואמרתי לו: "שומע?אתה לא אליהו הנביא, בא אליי, מתגנב בשקט בשקט שותה יין משתכר ובורח..

לא לא לא

בפעם הבאה שאתה בא, לא להיכנס בידיים ריקות, תביא פרחים, שוקולד..משהו

חשומה.

בואי אליי
מנגינה יקרה
בואי אליי
אין לי ברירה
אין לי ברירה

או לבוא לבוש
או לבוא נקי.

<3 

ממה שהוא הכי נס מפניו,

ממה שהוא הכי רצה לברוח, וכנראה גם לא להרגיש..

את הכי אהבת, ורצית כלכך.

ואז,

ברגע אחד את פתאום מבינה.

כמה יופי יש בתהליכים איטיים שצומחים בתוכך..,

את מרגישה ואפילו רואה איך האנרגיה שלהם לאט לאט מתפשטת בך,

והם משלבים ידיים יחד עם השורשים ומתרחבים בסינכרון מושלם לתוך האדמה,

והם נוגעים בך בשקט מופתי עוצמתי .. ומכירים לך מקומות שתוכלי ללכת בהם לאיבוד בדיוק בדיוק כמו שאת אוהבת.

בהתבודדות קיים הפוטנציאל הגבוה ביותר להערכה עצמית.

happiness is only real when shared