'בוריס כאן מעבר לפינה', הוא אומר לה.
האדון שלך ביקש זירו ולא קולה רגילה. לכי להחליף.
היא מביטה עליו במבט מתחנן והוא כאילו מסמן לה, עשי מה שאמרו לך.
היא יוצאת ואני שואלת, למה הזמנת אותי? אתה הרי יודע שאין לי עניין.
גם לי לא, תפסיקי להיות כזו חשדנית. מה עדיף לך, לשבת בבית לבד?? תלמדי ליהנות מקצת חברה. תשבי, תצפי, אולי תספגי קצת אוירה ותלמדי משהו.
אני מורידה את המעיל, חולצת את העקבים ומתרווחת על הספה.
הלו הלו.. מה נראה לך ? זה המקום שלי. את מגזימה. משהו בטון שלו גורם לי להתכווץ, אוספת את עצמי לכיוון הפינה של הספה.
הוא מקרב אלינו את המזוודה ואומר - תראי, קניתי צעצועים חדשים לכבודה. אני פותחת, קצת בהתלהבות, קצת בקנאה, מתרשמת מההשקעה.
הדלת נפתחת, 11 דקות בסך הכל חלפו מרגע שיצאה. היא מסתכלת, בוחנת מה השתנה. עיניה מתקבעות על אוסף הצעצועים שיצא מהמזוודה ופרוס כעת על השטיח, כאילו לא מבינה, מה הספקנו כשלא היתה. אני מבחינה איך הדמעות מציפות את עיניה .
הוא מציג אותי בשמי והיא?, אני שואלת והוא עונה היא פשוט כלום ושום דבר, כך הגדיר אותה.
קפה לאורחת, הוא פוקד עליה בזמן שאני בוחנת אותה. סורקת את גופה, מזהה סימנים שהותיר, מזהה סימנים שהיא מנסה להסתיר, שפתיה הדקות משדרות אילמות והציפורניים, כל כך קצרות, איך אפשר ? הרי הכי אני אוהבת זה לנעוץ אותן בגבר שאיתי, איך היא לא?? יכול להיות שיש מישהי שמוותרת על כזו אחיזה ?
תאספי את הבלגן ולפינה שלך הוא רוטן לעברה.
נראה שהיא מסמיקה מדבריו, מקבלת אותן בהכנעה ואפילו מתרגשת, מתחרמנת, נרטבת.
אני לעומתה, מתכווצת. לא כך מכירה אותו, לא את הסיטואציה, לא כך בכלל מכירה. והיא בצייתנות מתיישבת, אוספת, מצטנפת ולא מזיזה איבר. מכונסת בפינה. ואני נעה בלי סוף באי נוחות, כאילו במקומה.
תירגעי, הוא אומר לי. זה מקומה, לא מקומך, זה הבדסמ שלה, לא שלך, לא כמו שאת רגילה. זה מה שהיא זקוקה לו. העולם שלך, שונה לגמרי משלה. כל אחת יודעת לבחור מה טוב בשבילה.
אנחנו שקועים בסרט, מחליפים ביננו פה ושם מילה, קפה שאכטה ועוגייה, רגליו נחות על גבה והכל מעל ראשה. מדי פעם אני קולטת בזוית העין את האישונים שלה נעים לעבר הספה, בודקת שכלום לא השתנה. הסרט נגמר, אני אוספת אליי את הנעליים, מסמנת לו בלי מילים שעכשיו אני הולכת, הגיע הזמן שתהיה איתה, בשבילה. הוא קם וניגש לחדר השני, הולך להביא את המעיל ומודיע לה משם שהוא יוצא ללוות אותי, סיבוב קצר. אני מנצלת את השנייה העלובה שהוא לא רואה או שומע ומניחה את ידי על ראשה ולוחשת על אוזנה. אל תדאגי, הוא חוזר אליך, בטי היא רק חברה. והיא כאילו לא מבינה. אבל אני בעצם זו שלא הבנתי, שזה המקום שלה, הדיוק והבחירה שלה.
הוא ניגש לעברה, שואל לשלומה וכשקיבל את האישור שטוב לה, מצמיד את כפות ידיה לצידי הגוף ופוקד, את לא זזה עד שאני חוזר.
הקור בחוץ גורם לנו להאריך חיבוק, הוא לוחש לי 'ראית מה זה חינוך ? אני מאושר'. מחייכת אליו בחזרה וחושבת ביני לבין עצמי, שאין כאן מקום לביקורת או שפיטה, שאין שחור או לבן בעולם הזה, רק יודעת כמה זה שונה ממה שאני מכירה. ממה שאני בוחרת לעצמי. תודה.
והנה.. בחרתי צבע מהמם לנעוץ איתו את האחיזה שלי בך. (לק ג'ל, פינה קבועה, כבר אמרנו , לא ?)
Betty❣️
