סופר גירל או סופר נובה ?¿

כותבת לך מכתב, בלי כתובת בלי שם.
לא שלי, לא שלך. אולי בכלל לא תקראי, אולי בכלל את לא יודעת עדיין שהוא נכתב לך. כי לא הבשלת, כי לא בגרת מספיק להבין את המילים שלא נאמרות, לפעמים רק נכתבות. אני צופה בך, מתעדכנת, רואה תהליכים שאת עוברת ותוהה, איך את מצליחה לעבוד ככה על כולם. ובעיקר על עצמך. כמה עוד תתעלמי, תדחיקי, תשקרי, תייצרי מצג שווא של אושר בלתי נדלה. אני יודעת את האמת. אז אני כותבת לך :
ילדה יקרה,
תתעוררי. תביני איך הדברים עובדים. תפסיקי להיות תמימה.
תתרכזי בעצמך, תהני מעצמך וממי שאת. קחי לך את הזמן שלך להכיר את עצמך, כמו שאת באמת. תגלי מי את.
תפסיקי לתלות את האושר שלך בתשומת לב כזו או אחרת, תפסיקי לתלות את האושר שלך באלה שהיו או אלה שיבואו, תפסיקי להתחרות עם העולם על כמה היום של מי יותר מושלם.
תתנתקי, תתנקי.
תאפשרי לעצמך לנשום יותר עמוק, יותר לאט. בקצב אחר, שונה ממה שאת מכירה. ותראי, דברים פתאום ייראו אחרת, התוצאות כבר לא יהיו אותו הדבר.
את לא 'אחת שיודעת'. את האחת שצריכה ללמוד מחדש. הנסיון שצברת עם השנים, התאים למה שהיה, למה שהכרת, ולא מתאים לתקופת החיים החדשה.
זה נחמד, נעים וטוב להיות כל הזמן בנתינה, אבל הגיע הזמן לעצור ולתת לעצמך. וגם, ללמוד שמגיע לך לקבל.
זה יפה מצידך לדאוג תמיד לבריאות של כולם אבל מה עם שלך ? ובעיקר הנפשית והרגשית ? איפה את ??
זה נפלא להכיל את הכאב של כולם, אבל הגיע הזמן לפרק את שלך.
זה מצוין לשמוח בשביל אחרים, אבל הגיע הזמן שהשמחה תהיה שלך ובתוכך.
תפסיקי להתייסר על מה שהיה, על דברים שרצית ולא קרו, על אנשים שיצאו מחייך, על דברים שלא מימשת. תזמני הכל מחדש וטוב יותר. תתמקדי ברצונות שלך, במה שמקדם אותך ועושה לך טוב.
ותשאירי מקום ודלת פתוחה לקבל הכל, בהבנה, בחזרה, בהתחדשות, מחדש והכי חשוב, מקום לטוב, מקום למה שאת באמת רוצה וראויה, לחדש. הכל מגיע אליך כשאת מאפשרת לעצמך לקבל את עצמך כמו שאת.

שלך, Betty❣️.

אפרול שפריץ,
תמיד מצחיק אותי להזמין את זה בדייטים.
קודם כל בגלל השם, לראות את הפרצוף של זה שממולי כשאני אומרת 'בא לי שפריץ.. נו, אפרול שפריץ' ואחר כך כי גיליתי שלהזמין קוקטייל זה כמו סוג של מסננת.
תמיד יהיה את זה שישר ירטון - 'מה זה מה שאת שותה, בואי נזמין לך איזה עראק ותתפסי ראש' או את זה שיגיד 'במחיר הזה שתי בירות, את לא מעדיפה?' או ההוא שאמר 'איך אתן הבנות אוהבות לעשות רושם עם הכוסות הצבעוניות האלה..'
בכלל דייט בבר תמיד מצחיק אותי. חשוך, דחוק, רועש. לכאורה נראה אינטימי אבל לא. איך שנכנסים אני כבר מזהה את הטיפוס, זה שיחפש את השולחן בפינה הכי אפלולית וצפופה, שנשב קרוב וינסה לשלוח ידיים מתחת לשולחן, או זה שישר ייגש לבר, ועוד לפני שיתיישב וידאג לי לכסא, יסמן לברמנית להגיש לו את המשקה הקבוע שלו.
ויש את זה, שבדיוק כשאגיע ישלח הודעה, אני כבר בפנים, בואי תצטרפי, ולכי תתפסי אותו בין כל אלה שהוא עסוק בשיחות חולין איתן, כאילו לא בא לדייט אלא לפגישה עם החבר'ה מהצבא.
חוץ מאחד, שישר אמר 'תביאי לה שפריץ, אפרול שפריץ, זה עושה אותה שמחה'. חייך ולא הוסיף מילה.

מזמן לא יצאתי לדייט ובא לי שפריץ, אפרול שפריץ.🥂
Betty❣️

המשך יבוא...

ואפילו התעדכן

"ככה עדיף לי
לבד
עם השיט שלי
ללמוד להגן על
הלב
הרגיש שלי"_(י.מ)

_{בהודיה על מתנה/שיעור נוסף לשנת המתנות של betty}❣️

צריך לחכות לפעם השניה.

כדי להבין שהכל אפשרי למרות הפעם הראשונה. שהעוצמות של הרגש הגיעו ממקום של 'פעם ראשונה היא החוויותית ביותר'. כל חוויה ראשונית טובה עבורונו ונצרבת בזכרון כמו צלקת נצחית. לרוב נזכור אותה כ'הכי טובה' ולא משנה כמה סבלנו/קיטרנו/נפגענו/כאבנו במהלכה. הזכרון שיהיה לנו מהחוויה הראשונית תמיד יהיה עוצמתי כל כך. נזכור את הטיול הראשון מחוץ לבית, את הלילה הראשון בצבא, תמיד נזכור את ההריון הראשון ונדמה לנו שהוא שונה מאלה שבאו אחריו, תמיד נזכור את הבית הראשון כמושלם למרות שמיהרנו לעבור משם, תמיד נזכור את ההתאהבות הראשונה, את האהבה הראשונה ותמיד נזכור את המריבה הראשונה. והחיים מוכיחים לנו בסופו של דבר, שמגיעה הפעם השנייה. והיא טובה לא פחות, משמעותית ומהנה ועוזרת לנו להשתחרר מהעוצמות של 'הפעם הראשונה'. כמו שמגלים עם כל ילד שנולד שיש לנו מאגר בלתי נגמר של אהבה למרות שלאורך כל ההריון היינו סקפטיים איך נאהב עוד אחד. 

אנחנו צוברים חוויות שחוזרות על עצמם, מתאהבים שוב, אוהבים שוב, מתחברים ומתרגשים שוב, רבים שוב, נפרדים שוב, כואבים שוב וחוזר חלילה. 

הרבה דברים חוויתי בתקופה האחרונה בפעם הראשונה. הזכרון שלהם צורב. הזכרון שלהם יצר אצלי חומה בצורה, שבנויה מפחד מהפעם השניה. סוג של דאגה שלא אצליח ליהנות מהם שוב. פחד תהומי שלא אצליח ליהנות מהם עם שותף אחר. 

חוויות שלא הכרתי או הבנתי את משמעותם לפני כן והפכו לעוצמתיות כל כך עבורי, כי קרו בפעם הראשונה וריגשו אותי ברמות שלא ידעתי להסביר אפילו לעצמי. שהכניסו אותי לספייס אחר ממה שהכרתי כל חיי ועשו לי טוב. 

אבל, צריך לחכות לפעם השניה, להפנים, לנסות, לבחון, להבין אם מה שעשה לי טוב פעם אחת יכול להוות עבורי שוב מקור להנאה. 

צריך לדעת לנטרל את החשש, שמתפרש בסוף כגעגוע לא מוצדק. 

להיפתח להתנסות חדשה שתאפשר את ההנאה מהחוויה בפעם השניה.

צריך פשוט את הרצון והאומץ להגיד לעצמי, היה טוב וזו ההזדמנות לפעם השניה.

_{תודה חברה על שיחת בוקר של תובנות. אוהבת, Betty❣️.}

נערה במשקפיים

מה ששלך שלך, לך. לטוב ולרע. כל מבחן בו את נבחנת, מביא איתו תובנות, מעמיד אותך בהתמודדות חדשה עם התוצאות. כל מתנה שאת מקבלת מלמדת אותך מחדש, מה שלך. ואם זה לא שלך, אז לא. ואם צריך להיות לך, או שלך, זה יהיה.
להיות בהודיה, כל בוקר מחדש, על כל הטוב שיש לך, על כל הצלחה, קטנה וגדולה, על כל שמחה, על כל כאב. על החברים החדשים שנכנסו לחייך, על הכוחות שהם בוחרים להעניק לך. להיות בהודיה על אהבות חדשות, התחלות וריגושים שמעלים בך חיוך.
להיות בהודיה על הדרך שאת עושה ועל כל מהמורה שאת נתקלת. הן רק מדייקות את השגת השקט, הבית, הזוגיות וכל מה שהגדרת כמטרה.
להיות בהודיה על מה שאבד, כי כנראה סיים את תפקידו בחייך, גם אם הסוף התגלה כלא יפה וכואב במיוחד. להיות בהודיה על הכאב, כי ממנו את צומחת.
להיות בהודיה על מי שאת, כל בוקר מחדש.
מה ששלך, לך.

_של

שָׁלוֹם

את

המלחמות

שלך.

רק את יודעת

מה

הנצחון שלך.

חמישי תמיד מנצח.

Betty❣️