סופר גירל או סופר נובה ?¿

צריך לחכות לפעם השניה.

כדי להבין שהכל אפשרי למרות הפעם הראשונה. שהעוצמות של הרגש הגיעו ממקום של 'פעם ראשונה היא החוויותית ביותר'. כל חוויה ראשונית טובה עבורונו ונצרבת בזכרון כמו צלקת נצחית. לרוב נזכור אותה כ'הכי טובה' ולא משנה כמה סבלנו/קיטרנו/נפגענו/כאבנו במהלכה. הזכרון שיהיה לנו מהחוויה הראשונית תמיד יהיה עוצמתי כל כך. נזכור את הטיול הראשון מחוץ לבית, את הלילה הראשון בצבא, תמיד נזכור את ההריון הראשון ונדמה לנו שהוא שונה מאלה שבאו אחריו, תמיד נזכור את הבית הראשון כמושלם למרות שמיהרנו לעבור משם, תמיד נזכור את ההתאהבות הראשונה, את האהבה הראשונה ותמיד נזכור את המריבה הראשונה. והחיים מוכיחים לנו בסופו של דבר, שמגיעה הפעם השנייה. והיא טובה לא פחות, משמעותית ומהנה ועוזרת לנו להשתחרר מהעוצמות של 'הפעם הראשונה'. כמו שמגלים עם כל ילד שנולד שיש לנו מאגר בלתי נגמר של אהבה למרות שלאורך כל ההריון היינו סקפטיים איך נאהב עוד אחד. 

אנחנו צוברים חוויות שחוזרות על עצמם, מתאהבים שוב, אוהבים שוב, מתחברים ומתרגשים שוב, רבים שוב, נפרדים שוב, כואבים שוב וחוזר חלילה. 

הרבה דברים חוויתי בתקופה האחרונה בפעם הראשונה. הזכרון שלהם צורב. הזכרון שלהם יצר אצלי חומה בצורה, שבנויה מפחד מהפעם השניה. סוג של דאגה שלא אצליח ליהנות מהם שוב. פחד תהומי שלא אצליח ליהנות מהם עם שותף אחר. 

חוויות שלא הכרתי או הבנתי את משמעותם לפני כן והפכו לעוצמתיות כל כך עבורי, כי קרו בפעם הראשונה וריגשו אותי ברמות שלא ידעתי להסביר אפילו לעצמי. שהכניסו אותי לספייס אחר ממה שהכרתי כל חיי ועשו לי טוב. 

אבל, צריך לחכות לפעם השניה, להפנים, לנסות, לבחון, להבין אם מה שעשה לי טוב פעם אחת יכול להוות עבורי שוב מקור להנאה. 

צריך לדעת לנטרל את החשש, שמתפרש בסוף כגעגוע לא מוצדק. 

להיפתח להתנסות חדשה שתאפשר את ההנאה מהחוויה בפעם השניה.

צריך פשוט את הרצון והאומץ להגיד לעצמי, היה טוב וזו ההזדמנות לפעם השניה.

_{תודה חברה על שיחת בוקר של תובנות. אוהבת, Betty❣️.}