הבוקר התעוררתי לבשורות לא טובות. מישהי יקרה לי איבדה את זה שהיה שלה. עברו ביחד מסע ארוך, חיבור שלא תמיד צלח, אבל תמיד היה שם ותמיד היו האחד.ת בשביל השני.ה
בכל פעם שלח אותה לחפש משהו אחר, שאולי ייטב לה יותר. בכל פעם, אמר לה שהוא מוותר, בשבילה, לטובתה.
לאורך המסע אמרנו לה, זה הכל נורות אדומות, את בהרס עצמי, תתעוררי. אבל היא מעולם לא עצרה. וכל פעם אמרה, יש בו משהו בשבילי שאף אחת מכן לא רואה. הוא משמח ומכאיב לי באותו הזמן ומשם אני צומחת.
אז פשוט עמדנו מהצד והשתדלנו להיות שם בשבילה.
בסוף, גם היא בחרה, לשנות, להשתנות ולהתחיל מסע אחר, בלעדיו. וכמה שהיתה חזקה, ככה כאבה.
לקראת השנה החדשה והחג, החליטה שהיא מסוגלת שיהיה חלק מהמסע החדש שלה, כמלווה, כאורח, כחבר. "כמה זה קשה שהוא כאן, חבר אמיתי ובלי מגע" אמרה לי רק לפני יומיים והערצתי אותה על הכוחות, על היכולת, על הבחירה.
את הלילה האחרון החליטו לבלות יחד, למרות שידעה שגם הוא כבר במסע אחר, עם מישהי שאת דרכה הכיר גם בעבר.
אמרה.. "יש לנו הרבה להשלים, לבדוק אולי ומה אנחנו מפסידים" "המסע שלי או המסע שלה, צריכים לבדוק את הדרך .."
נכנסתי לפייסבוק וכל כך שמחתי לראות תמונה מחוייכת ומרמזת של שניהם, עליהם, יחד.
אבל הבוקר קמתי לבשורה. הלב שלו כנראה לא עמד במשימה.
הלב שלו נדם, תוך שהוא אוחז בידה.
והכאב.. אוחח הכאב לא נתפס, לא יודעת אפילו מאיפה להתחיל ולנחם אותה.
אז כותבת לה שתדע, שאני כאן איתה. להתחיל מסע חדש, עמום, מפרק ולא נודע.
ולעצמי אומרת.. תלמדי - למסע של עצמך, לא לוותר על מה שאת רוצה, לא להפסיד דקה. להתמודד עם כל קושי, אם המטרה ראויה. עבורך.
כי אין לדעת מתי זה יגמר ומה יביא איתו הלילה הבא.
(יהי זכרו ברוך. עוד קצת ואחבק אותך יקרה).
Betty❣️😪
