התניה קלאסית. תלות. טיפשות או לא יודעת מה. יושבת מולך, אתה אומר לי בטי תפנימי , את ילדה חכמה , יודעת לקרוא בין השורות, אלופה בלהסיק מסקנות, תפעילי את השכל הישר. ואני...
שכבר סלחתי. שכבר שכחתי. שניקיתי את הלב, באמת. עדיין.. מבולבלת.
רוצה לא רוצה. מלאת חששות. לא סומכת על אף אחד. כולם נראים לי מחפשים לטרוף. לפגוע. לנצל את הרגע. להרע. לא אמינים.
מסתגרת. לא עונה על שאלות. לא מאפשרת קירבה, לא נותנת לעצמי אפשרות להתקרב.
הורסת. לעצמי.
כי מי שפחד שיפגע ממני.. כנראה לא הכיר אותי באמת.
מי שידע שיפגע בי, כנראה היטיב להכיר את עצמו. אז איך אדע שלא ? בניתי חומות בצורות, צריכה שיגיע החזק שיצליח לפרוץ אותן. כי בינתיים בין החומות אני חוזרת להיות מנסיכה קסומה ומוקסמת לקוסמת אפלולית, קצת מכשפה צינית שחוששת להתמלא שטנה.
(ולא... לא אוהבת את זה. מנותקת לחלוטין ורק חושבת אם ורוד או סגול בתור ללק ג'ל בעוד שעה ??? )
