סופר גירל או סופר נובה ?¿

מפני מה בעצם.

רציתי לפתוח את כל מה שהסתרתי כאן בבלוג ורק לרגע שיש מה שלעולם לא יאמר.

שהכאב הוא כי בחרתי להיחשף ולהוריד כל מגננה שבניתי בחיי. כל הגנה ששמרה עליי חזקה. כי אפשרתי בפעם הראשונה, להכיר אותי יותר טוב משאני ראיתי את עצמי כשבחרתי לעצום לפעמים עיניים. והכאב הוא כי התנגדתי לתחושה, כי פחדתי מהחשיפה, כי נבהלתי כשויתרתי על כל מחסום אינטימיות שהאמנתי שמגן עלי.  והכאב, כי ניצב מולי מחסום ענק, כשביקשתי את הדבר היחיד שאינו מסוגל לחשוף ולתת - את האדם שהוא, נטול מגגנות, הגנות או כח, פשוט הוא. 

ועכשיו הולכת חשופה, רצה אל האש, כבר לא מפחדת שהיא תשרוף כל כך. ויודעת שעוד מעט גם כאן, כתוב בבלוג ובכלל, הכל יפתח. הכאב עובר ונשאר רק בטיוטות.

Betty❣️😘🙂

שנים כולם בורחים, שנים כולם חוזרים,

רודפים אחרי השמש,

שבויים בתוך מעגלים, כולם מסובכים,

אז מה את עוד חולמת,

שנים הם מסתירים, שנים כולם יודעים,

אבן מתהפכת,

בלילות ובימים כולם כבר מדברים,

למה את עוד נשארת...

עדיף לרוץ לאש, לדרוש לא לבקש,

ממה את מפחדת?

אין מה לחשוב כשהוא אומר, אין זמן יפה יותר,

הביאי את היום...

שנים הם שואלים, שנים לא מקשיבים,

שומרים הכל בבטן,

זה מצטבר וזה גובר וזה בסוף גומר,

על מה את מדברת,

עדיף לרוץ לאש, לדרוש לא לבקש,

ממה את מפחדת?

אין מה לחשוב כשהוא אומר, אין זמן יפה יותר,

הביאי את היום...

יוצא שאת תמיד שותקת

אבל בפנים זה בוער ונשרף הכל,

כל המילים שנעלמו

תמצאי אותן בחלומות של אחרים...

שנים הם נפתחים ונשארים סגורים, נאחזים ברוח,

כל אסון רודף אחר, זה בא זה מדבר,

חוזרים לפצע הפתוח...

עדיף לרוץ לאש, לדרוש לא לבקש,

ממה את מפחדת?

אין מה לחשוב כשהוא אומר, אין זמן יפה יותר,

הביאי את היום...

יוצא שאת תמיד שותקת...

שנים כולם בורחים, שנים כולם חוזרים,

רודפים אחרי השמש.