בסוף הכל זה בטיוטות. כל יום מודה לכלובי על אופציית "לא פעיל".. ו"רשימת ארכיון". וכשיגיע הזמן שלהן, הן יצאו מאחת ויופיע בשניה. בנתיים, כותבת אפילו שלא בטוחה שרוצה להתנקות, שרוצה לשחרר את כל המילים הזועפות, את המילים המלטפות, את הבקשות וגם את הסליחות.
המשימה שקיבלתי היתה לכתוב, לפרוק. אמרתי לה שכשאני בטוב המוזה נעלמת. שאני נאלמת. מדחיקה ומרחיקה כל רגש אחר. חזרתי אליה עם מחברת ריקה. ישבנו שעה שלמה, היא אמרה שהיום נשתוק יחד. להבין אם באמת נאלמתי. או שסתם אני בתוכי נעלמת.
כעסתי. זעפתי ומלמלתי לעברה שאין סיכוי שאשתוק. שאני לא יודעת. ושזה בכלל לא התפקיד שלה להשתיק אותי, הרי לא בשביל זה פיניתי את הזמן שלי.
והתעקשתי. כזו אני, האימפולסיביות גוברת תמיד על השכל הישר.
לא יכולה לעצור ופשוט יורה. אז התחלתי בזה ויריתי לעברה, שבגללה, באשמתה , בגלל המשימה המטופשת שנתנה לי במפגש הקודם , מייד אני כתבתי. במקום לעצמי, למישהו אחר. ופגעתי.
ועכשיו היא אחראית לתקן את המצב. ואותי.
היא שתקה. ואני המשכתי, נפנפתי במחברת הריקה, נפנפתי בסיפורים על כאבים טובים שפגשתי, הוכחתי לה עם תמונות וסימנים וסיפורים. אבל ידעתי שאפילו לא הוכחתי לעצמי.
והיא המשיכה לשתוק. עד שכמעט נגמר הזמן ואמרה, המחברת שלך ריקה, אבל הטיוטות מלאות. תשחררי אותן. תתנקי.
זאת המשימה שהיא נתנה לי.
בסוף הכל יֵצֵא מהטיוטות. חלק גדול יצא היום. כמה נפלא שזה נבלע בארכיון. השאר.. מתישהו. השאלה, מתי אהיה אמיצה מספיק.
(ו...תכל'ס יש גם כל כך הרבה טוב להתעסק בו.. וגם צרות אמיתיות ולא רק שטויות של ה"לב"...)