היום הצהרתי שנדבר על נושאים אחרים. סופסוף. הסברתי לה שממהרת להתקדם.. שהחלטתי על לוז צפוף. אז דיברנו על הילדים, הבית, או יותר נכון העובדה שאין בית.. , העבודה, המרוץ, הטירוף, ההישגיות.
ובעיקר הצורך שלי להצטיין. להיות מצטיינת ולהיות זו שמציינים אותה. שיתפתי אותה שאתמול חברה שמה לי את מראת האגו מול הפרצוף. כמה הוא משתלט לי על המחשבה ומנהל אותי, שולט בי. כמה הוא גורם לי לרצות להיות 'lovely girl' כזו שכולם אוהבים, להיות זו שתמיד מרצה את כולם, זו שתמיד תמיד הכי טובה, האמא הכי טובה, החברה הכי טובה, הבת הכי טובה, בת הזוג הכי טובה, הנשלטת הכי טובה. ואיך אני לא יכולה לסבול את המחשבה שמישהו לא רוצה אותי, לא אוהב אותי ובאמת יכול לשנוא אותי כל כך. ואיך אני לא יכולה לחיות עם המחשבה שאני בעצמי זו שפגעתי או עשיתי למישהו משהו רע, שגרם לזה.
סיפרתי לה שהחברה אמרה לי, אין דבר כזה מושלמת. ואני עניתי לה, לא רוצה להיות מושלמת. רוצה להיות שלמה.
את הטיפול סיכמנו בזה שנעבוד על לא להיות מושלמת, גם לא שלמה (עדיין). פשוט להיות בהשלמה.
( קיבלתי גם משימה. אבל זה לפוסט אחר.)
עברו להן שעתיים - שלוש ועכשיו מבינה, לא באמת דיברנו על נושא אחר ובעצם חזרנו לאותה הנקודה.
שונאת דמעות. ויש לי מהן הרבה היום.
שבת שלום,
Betty❣️