החלק הקשה בלהיות לבד הוא להבין שחייבים. אין לי הרבה ברירות. בחרתי בלבד שלי מאהבה. אהבה עצמית. בחרתי את זה בכובד ראש ומתוך שיקול הגיוני ובריא עבורי. ידעתי מה ההשלכות של זה, ידעתי לאן זה מוביל אותי בדרך, ידעתי שלא יהיה לי קל. לקחתי את הכל בחשבון.
חוץ מדבר אחר, שכשארצה את הביחד שכל כך זקוקה לו, הוא לא בהכרח יהיה או יגיע כמו שאני רוצה. לא לקחתי בחשבון שיכול להיות מצב שלא אהיה זו שמרגשת, זו שלא רוצים אותה בחזרה. כי לא הכרתי מצב כזה בחיי קודם (קצת מאנית, יודעת).
לא לקחתי בחשבון שיש לי אגו בגודל של פיל והעובדה שהאחד שלא מתאים לי והשני שלא התאים לי/לו התקדמו (מסתבר שבטינדר יותר פשוט, אולי שווה לנסות ? ) ושזה הופך אותי לפעמים לפתטית.
לא לקחתי בחשבון כמה קשה לי התחושה של חיבור, הכרויות סתמיות, סטוצים או ריגושים זמניים בלי שמרגישה באמת שייכת, משוייכת, שהוניל כבר לא מתוק כמו שהיה.
לא לקחתי בחשבון כמה קשה למצוא אהבה ולהיות נאהבת בחזרה. לא לקחתי בחשבון את הדרך שצריך לעשות כדי להיות בשניים, את השלבים שצריך לעבור, את התהליך, את הסבלנות הנדרשת.
והכי קשה בלהיות לבד, זה להבין ולהכיר בכך שמצד אחד אני זקוקה להיות שייכת. משוייכת, מסומנת, להיות שלו. ומצד שני, ללמוד שחייבת להיות לבד ולהיות סבלנית.
אבל הנה, גם לזה אני מסוגלת.
והסבלנות משתלמת 😉
Betty❣️
