שעת בוקר מאוחרת. היא עמדה במטבח לא שלה, שטפה את כוסות הקפה שהצטברו מהלילה. מעולם לא עמדה ככה לשטוף כלים, כשרק חזייה שאוספת את החזה הקטן וחוטיני שחור שלא משאיר הרבה מקום לדמיון מונחים על גופה. היא לא הרגישה ערומה. היא חשפה כבר הכל, בסשן שהסתיים בחדר השני חצי שעה קודם. ניסתה לשקוע במלאכת המטבח, אך המחשבות נדדו אל קולו שהדהד בתוכה, הקול שמלמל כמה דקות קודם 'את יפה' כשחשב שלא שמעה.
היא הרגישה נינוחה, משוחררת. אך גם טרודה, ידעה שעבורו משהו עדיין היה חסר. כשהיו בחדר השני היתה כולה בהתמסרות מלאה. אבל הוא עצר. לא פרץ את הגבולות שלה
והיא רצתה כל כך, הוא אמר "את עדיין לא מוכנה". היא הרגישה שהוא עדין איתה. שהוא לא מפליא בה את כל העוצמות, עדיין. צמרמורת נעימה התחילה להתפשט בגופה. היא הבינה, הוא מביט בי, בוחן, סורק. רק אז הרגישה מבוכה, אבל כזו מהסוג הנעים שגורם ללחיים להתמלא בצבע וללב להחסיר עוד פעימה.
היא לא העזה להסתובב או להפנות אליו מבט. לאט לאט הרגישה את הנשימות שלו הולכות ומתקרבות אליה. עד שנחתו על עורה.
היא הרגישה יד אחת מלטפת ועוטפת. היד השניה טיילה בין ירכיה. היא פישקה אותן קלות וכמהה למגע.
הוא סובב אותה אליו. פניה נגעו בפניו. מגע הזיפים המשתפשף על שפתיה עורר את כל החושים שלה, הפך אותה חדה, דרוכה. והוא... חיבק. חזק. חיבוק שממלא אותה. חיבוק שידעה שמרחיק אותו. חיבוק שמבהיר לה את כל המחשבות שיצאו ממנו. הידיעה שהיא ממלאה לו את הבית באופן שונה כל כך. באופן כל כך נכון אבל מרתיע, מפחיד, כזה ששולל את החופש שלו. היא ידעה שהחיבוק הזה אומר הכל. שכאן זה נגמר.
