כשראיתי אותה על המסלול בפעם הראשונה, ילדה בגובה ובמידה הנכונה. לא היפה ביותר אך נראה שהמסלול נועד עבורה בלבד. צעדים בטוחים בעקבים שלא היו מביישים אף אישה בוגרת, צעדה הלוך ושוב על המסלול בטוחה בעצמה וביכולותיה.
עם מי את פה ילדה ? שאלתי אותה כשנחה לדקה,
'עם אבוש' ענתה לי מחוייכת והפנתה מבט כדי שאראה אותו עומד וצופה בנו מהצד.
'ואמא ?' הוספתי ושאלתי.. 'אמא, אההה.. בטח בחוץ. עסוקה עם אחותי הקטנה'
'וככה בטבעיות את צועדת על המסלול ? הרי את אפילו לא נערה'. 'ככה אבא מקפיד ללמד אותי. שתמיד אשמור על גב זקוף והליכה בטוחה' ענתה והמשיכה, 'לפני שאני עולה למסלול אבא בודק הכל, מי המאפר, הצלם, התאורן, מה לבשתי וכמה אהיה חשופה. הוא למד את המסלול, מכוונן אותי היטב ורק אז מתיישב לצפות מהצד. אם אני מתבלבלת, מביטה לו ישר בעיניים והכל מסתדר'.
עשור וקצת אחרי, נפגשנו שוב. המסלולים השתדרגו, נראים תלת מימדיים לפעמים והתצוגות שמיימיות. בחיוך ענק ניגשתי ואמרתי לה 'עבודה טובה עושה אבא' 'תראי איך התקדמת'. ואז גילתה לי סודה , dad is dead for a long time.
הסתכלתי לצדדים וראיתי את אמה, יושבת שם מכונסת, עסוקה. היא קלטה את מבטי ואמרה, 'כן, באתי איתה. אבל באתי כי היום יום שלישי והייתי צריכה להחליף את אחותי.. כי ביום שלישי, לא בא לה'.
נפרדנו בחיוך והבטחתי להמשיך ולעקוב אחריה וכך היה. בהמשך ראיתי אותה צועדת בסוגים שונים של מסלולים. לפעמים התמונה שלה קפצה לי באיזו כתבת שער בעיתון או פרסומת ולפעמים שכחתי מקיומה.
לפעמים היה נדמה לי שאני רואה אותה יושבת בקהל אך לא הייתי בטוחה. מידות גופה כבר לא היו כשהיו, אך יום אחד, החיוך שלה הסגיר אותה. ניגשתי. היה נראה כאילו צל ענק שוכן מעליה והיא קיבלה אותי בחיבוק ענק, כזה שמזמין שיחה. שאלתי, התעניינתי לאן נעלמה ומה קרה. והיא ענתה 'החיים, בית, משפחה, שגרה' אך היה נדמה שכל מה שהיא חפצה להגיד זה שהיא אסירה שצועדת במסלול בתוך חצר סגורה. היא סיפרה סיפור יפה, דקלמה בעל פה תסריט מושלם שהיה נראה כאילו נכתב מראש במוחה על האיש שלצידה, על הבית שבנו והמשפחה שהקימו, אך כל מה שהדהד מקולה היה 'אני רוצה לברוח, יש לך חבל הצלה ?'
שאלתי אותה מה היא עושה כאן והיא שיתפה, אני מלווה אחרים במסלולים שלהם, מלמדת, מנחה, נמצאת כאן עבורם לכוון על מנת למנוע נפילות. ושוב מה שהדהד זה שהיא כאן כדי להיות מוסחת מהנפילה. שלה.
בחורף הזה, פגשתי אותה שוב, ביום גשום אחד. מעל 30 שנה חלפו מאז פגישתנו הראשונה. היא פשטה את מעילה, הבטתי והבנתי שהאישה שהפכה להיות, אחרי הכל, עודנה ילדה.
היא נראתה לי רזה יותר משהיתה, הצל הגדול סביבה נעלם והיא עדיין זקופת גב, קורנת ומפזרת אור סביבה. סקרתי אותה ונעצרתי על העקב הנמוך לרגלה. היא הנהנה כאילו מבינה שאני תמהה לפשר העניין ומייד הסבירה.
'שיניתי את מסלול חיי. בדרך גם היתה מהמורה. עשיתי פנייה לא נכונה בעקבים גבוהים בספרינט'.
ומי הרים, דאג, עזר ? את פה לבד... 'האמנתי בשומר שנקרה אל המסלול, שיאיר לי את הדרך. נו את יודעת, הם עובדים כאן במולטי תפקיד שכזה, התפקיד הכי חשוב. אחראים על המסלול, התאורה, התפאורה. אבל ברגע האמת, מתגלים כבלתי מוכשרים מספיק לתפקיד, לאחריות הגדולה ונוטשים עמדה'.
'אז כמעט נפלתי, נחבלתי, דיממתי קצת' 'ניסיתי רופא כזה או אחר' 'ועכשיו, הנה הרגליים החלימו. הצלקות הטשטשו, יש משחה מצוינת לזה' היא הוסיפה ואמרה 'והן חזרו להיות יציבות ויפות כמו שהיו'
'ואני חוזרת למסלול. רק שומרת לא להיכנס לעקבים גבוהים מדי, עד שאחזור כל כולי בחזרה'. היא המשיכה וסיפרה, שלקום לבד זה הדבר הכי קשה. עבורה.
אבל גם את זה היא עוברת בגבורה ושעוד רגע גם הלב יגיע שלם. בנתיים הוא נח לו על אדן החלון, מתחמם מהשמש הקרה.
איחלתי לה המון בהצלחה. היא חייכה שוב חיוך ענק, כזה שתמיד אפיין אותה ועם שיניים חשופות ובלשון חדה אמרה, 'כן, עוד רגע עולה. המסלול הנכון מחכה לי. מסלול מואר קדימה' 'עוד לא בחרתי אותו במדויק, עוד לא החלטתי מי יכוון את התאורה, יאפר, יצלם, מי יהיה בעמדת השמירה, אבל יודעת שהמסלול שלי מוביל אותי בדרך הנכונה'
אמרה ויצאה.
(Betty❣️)
