קראתי כאן הערב בלוג שכתב "ילד". ילד כי הוא בן חצי מגילי. קראתי והדמעות לא הפסיקו לזלוג לי. לא בגלל שהוא כתב משהו כל כך עצוב או קשה, אלא בגללי. את הפוסט הוא כיוון לנשלטת שלו, או לזו שהרגע עזב. בהתחלה כשקראתי, חשבתי שהוא קצת אבוד, מתוסכל, מבולבל. חשבתי שהוא יומרני ואולי אפילו קצת פוגע בזו שהוא כותב עליה. הוא פשוט כתב שם תובנות כל כך מדהימות ונראה שהוא כתב אותן בכל כך טבעיות ומהלב.
אבל קראתי שוב ושוב וכל מה שאני ראיתי בסופו של דבר, זה ילד צעיר עם תובנות עמוקות על החיים, על זוגיות, על קשר, על שליטה, על פחדים, על כבוד ואהבה. מצד אחד, קינאתי בו, שבגיל כל כך צעיר הגיע לכזה דיוק והבנות וחשבתי כמה קל יהיה לו / לה להמשיך הלאה, איזה כיף להתחיל את החיים כשהכל ידוע כבר והמסר כל כך ברור. ומצד שני, כל כך כאב לי מהמחשבה שהוא רק בן 23 וכבר נאלץ לחוות כל כך הרבה כאב, וגם להכאיב, כאילו בחוסר פרופורציה משווע לגיל שלו וכנ"ל לגבי הנשלטת שלו. הדמיון שלי השתלט על המחשבה על כל מה שבטח עברו כדי להגיע לזה ולא יכולתי להפסיק לחשוב על זה שהם כל כך צעירים וזה עוד לא השלב לתובנות כאלה קשוחות בחיים. אבל זה הכה בי, שיש דברים שטבועים בנו, ב dna שלנו, במהות שלנו ובצרכים שלנו ואי אפשר לברוח מהם, זה לא תבלין או משחק. אז הדמעות הן דמעות של אושר, כי גם אצלי זה חידד כל כך הרבה תובנות והגדרת "חיים מאושרים". תודה "ילד".
(זה השיר שחיפשת ילד ? מצאתי אותו בשביל שנינו)