כמו דפוס חוזר, אני מסתחררת שוב ושוב בלופ כמו במכונת הרס עצמי, כזו שלא מכבדת את עצמה ולא מעריכה את עצמה.
ובעיקר - מזוכיסטית שנהנית להכאיב לעצמה, אבל לא מזוכיסטית של הגוף, אלא מזוכיסטית של הלב. מחלימה, מתגברת, עוברת הלאה, נפתחת, מתקרבת אל אחר, רוצה אחר ואז עוצרת ומציפה את עצמי במחשבות על מה שלא היה. מחשבות על מה/ מי שלא שווה אפילו קצה חוט של מחשבה. וכל פעם שמתקדמת ומשהו חדש וטוב עומד מולי, חוזרת למבחן של עצמי מולו, מחפשת את קרבתו. בודקת עם עצמי אם להתקדם או שאולי הוא עוד ירצה. ובכל פעם, נכשלת. נופלת למלכודת ההרסנית והנוראית של עצמי, לאשליה שבניתי בראשי. עד הפעם האחרונה שהגשתי לו את עצמי שוב כנה, פגיעה וחשופה (תרתי משמע) "על מגש של כסף". והפעם האחרונה היא השונה, כי הוא נתן את ההוכחה של כמה הוא לא ראוי, פשוט בן אדם רעיל, שחקן מהשורה הראשונה. והייתי צריכה את החותמת האחרונה כדי להבין ללמוד ולהפנים שההפסד הוא לא שלי, אלא שלו, שלך !
וכן, אתה יודע שאני מדברת עליך. אז רק רוצה להגיד לך תודה, שהתנהגת כמו אדיוט מצוי בתגובתך (או יותר נכון בשתיקתך) ונתת לי להבין את מה שאמרת כל הזמן, כמה אתה לא ראוי להיות אצלי בלב או בנשמה ולימדת אותי כמה הגבול דק ונחצה בקלות בין אהבה לשנאה לאפטיות מוחלטת שמאפשרת לי ליהנות מכל הטוב שפשוט חיכה לי מעבר לפינה.
ומעדכנת תזכורת לעצמי.... שגם שבועיים אחרי שזה נכתב/פורסם, שוב יצאת פוגעני והרסת כל חלקה טובה.