מכורבלת מפונקת בתוך ידיים מגוננות, עוצמתיות. ומפחדת. לא מצליחה לישון. הידיים שלו מלטפות את גופי, המילים שלו חודרות ואמורות להרגיע. חוסר השקט שלי כל כך בולט, כל כך לא מאפשר לו מנוחה. והוא שואל אותי 'ילדה, מה קורה איתך הלילה?'
הכל קרה בלילה הזה.
רעדתי מקור,
בערתי מחום,
התאהבתי.
הפחד הכי גדול שלי מתממש. ואיך מסבירים לו שאת פשוט מפוחדת, שאת מבינה שטוב לך וזה מפחיד? עד כדי כך שאת לא יכולה לישון?
והוא מרגיע. מחבק, מנשק ומלטף, חודר לגופי, מסמן את מה ששלו וחותם בעלות, מבהיר את מקומי ומקומו. ואני, מפוחדת, כי יש סוג של כאב, מנטלי של הלב, שלא בטוחה שאצליח להתמודד איתו שוב. החיוך שלי מתרחב אל מולו אבל גם הדמעות פתאום זולגות והוא.. מכיל, מבין, מעצים ויודע שזו אני. הוא יודע שאני מנעד מטורף של רגשות שעולים ויורדים, צפים ומציפים, רגע גיבורה ורגע מפוחדת. וזה לא מבהיל אותו, הוא אמיתי, הוא פשוט פה.
"רק בבקשה, כבר היה לי כואב
תשתדל לא לשבור לי את הלב"
Betty❣️
