השעה מאוחרת, החושך השתלט על הבית. מבחוץ נשמע צפצוף חלוש של מכונית חולפת וקולות מעומעמים מהקפה הסמוך. העיניים כבדות אך מסרבות להיעצם.
"אלי ילדה" שומעת אותו בבירור. בטוחה שנרדם מזמן ולא מודע לנדודי השינה. 'את לא חולמת' ממלמלת ומניחה ראש למרגלותיו. 'לכאן ילדה, אליי !' הוא חוזר ואומר. מתמתחת ונצמדת, יודעת עכשיו בבטחון מלא שזה לא חלום.
כל הפחדים מתפוגגים ברגע. עוצמות הבטחון והשקט שהוא משרה אופפים ומרגיעים. הפחד מההתמסרות הטוטאלית, מהכמיהה והצורך להשתייך נעלם. החשש שתמצא עצמה מסורה לזה שלא יבין את עוצמות הדבר עבורה התפוגגו. ידו המלטפת את הסימנים שהשאיר ומעטרים את גופה מעבירה בה רטט מתחנן לעוד. רוגע משתלט על גופה. 'את לא חולמת, את חיה את החלום' ממלמלת שוב לעצמה. מבינה את עוצמות העטיפה שלו, הדאגה שלו. את עוצמות הכאב והעונג שהוא מעניק לה. מבינה את עוצמות ההדדיות שכל כך חלמה עליה, מתקיימת בניהם. היא יודעת שעכשיו חובת ההוכחה חלה עליה, להיות הילדה הכי טובה עבורו, הנשלטת הכי טוטאלית עבורו, בת הזוג הכי מסורה עבורו. יודעת שזה תפקידה, כי הוא שלה, זה תפקידו. הוא לא מסתיר זאת, הוא מחיה את החלום.
Betty❣️
