שנים זה היה רק מחשבות על גבי מחשבות. מחשבות גנוזות, מודחקות, מושתקות. כאלה שמבוססות על צורך עמוק שלא ממומש, מחשבות שגרמו לי לשפוט את עצמי לחומרה, לדחוק אותי למעשים שישדרו מרחק שנות אור מהמחשבות שלי, התנהגות שלא תסגיר מה אני רוצה באמת, למה אני כמהה, מה אני באמת מבקשת לעצמי. חוץ משתי מחשבות, האחת על אומץ והאחת על היום שאחרי.
ויום אחד זה קרה, האומץ הגיע ואיתו גם היום שאחרי.
המחשבות הפכו למציאות חיי. כבר לא מודחקות, פתאום נאמרות בקול, נשמעות היטב, ממומשות. אושר, פריחה, הגשמה עצמית. אז מה לעזאזל ממשיך לעצור אותי, לכאוב בתוכי? ממה נובע הפחד הגדול? למה כל כך קשה לי לקבל את עצמי עכשיו מי שאני כמו שאני? שנים של שפיטה עצמית, של ביקורת והלקאה השאירו בי צלקות כל כך עמוקות. ותהליך ההגלדה רק מתחיל. במקום הנכון ובזמן הנכון לכל דבר, הבנה של מי אני באמת, מה עושה לי טוב, מה אני מקבלת בעצמי. אף פעם לא מאוחר להיות עצמך, צריך רק להסכים, לקבל, ליהנות. זה החלק של היום שאחרי.
והחלק של האומץ, אסור לתת לו לגווע. לדעת לפעול למען עצמי, בשבילי. לקבל את מה שעושה לי טוב. לא לוותר לעצמי. כי אף פעם לא מאוחר להיות עצמך, צריך רק להסכים, לקבל, ליהנות.
ולפעמים גם לקבל, שמותר ואפשר לנוח.
Betty❣️
