שישי בערב. מעבירה את הערב עם חברים טובים. הכח והחשק לצאת נגמרו היום. יושבים וצופים ב'חתונמי'. פריים טיים שהשתלט על חיינו. אף פעם לא צפיתי בריאליטי בכזו אדיקות עד ששקעתי לתוך חמש דקות בפרק הזה, חמש דקות של מראה שניצבה מול עיניי. כל הזמן תהיתי ושפטתי וביקרתי 'מי האנשים ההזויים האלה, שחושפים את עצמם ככה מול כל העולם ואשתו ונותנים לאיזה פסיכולוג בשקל עשרים ללמד אותם איך חיים' ואז זה הכה בי. הבחורה שיושבת שם היא אני. לגמרי אני. זאת שיודעת מה היא רוצה מעצמה, מה היא רוצה מהחיים, זאת שבכל דבר שהיא מחליטה לעשות היא מצליחה ובגדול, זאת שכולם סומכים על שיקול הדעת שלה, זאת שתמיד מכוונת מטרה ומדוייקת בהכל. עד שזה מגיע לרגש.
כי כשהרגש והלב עובדים אצלה, פתאום 'החזקה' נעלמת. חוסר הבטחון משתלט עליה והיא אבודה.
ולרגע חשבתי שאני מדמיינת, לא... אין מצב שזה באמת ככה, שזו מראה. עד ששמעתי את הקולות של אלה שיושבים סביבי ושואלים בחצי עקיצה חצי אמיתה 'מעניין כמו מי היא נשמעת...' . כמוני, הבנתי, נבהלתי.
בדיוק כמוני.
גיבורת על עד לנקודה שהרגש מתחיל לעבוד ואז זקוקה לחיזוקים, לבטחון, לוורבליות שמעבר למעשים, לאמירה הבלתי פוסקת שהיא רצויה, שהיא נחוצה, שהיא נאהבת, שהיא מתקבלת כמו שהיא בגלל מי שהיא. שהיא מושא הכמיהה והרצון לביחד.