והשעה רק שש בבוקר ועוד לא התעוררתי כי אני בכלל לא ישנה, אולי הגיע הזמן פשוט לקום מהמיטה. לשטוף פנים, להעלים את כל המחשבות עם הזרם של המים. לילה בלי שינה, מקיאה מרוב לחץ, הבטן מתכווצת מגעגועים אל הקטנה, הראש עובד שעות נוספות איך עוזרת לגדול להתבגר ולהתגבר על הפחדים, ואיזו אמא אני בכלל אם החיבוק שלי לא מציל אותו?
ומה בכלל אני יודעת על החיים, שהרשתי לעצמי לצאת אליהם בכזו סערה, ואיך אני עוברת את היום, היום הזה שכל כך ציפיתי לו והשתבש לי בשנייה? ומרגישה מטופשת ונבגדת כי האמנתי שבתאריך המיוחד הזה קיבלתי שמירה והגנה ואז נזכרת שהוא מת בדיוק היום לפני 32 שנה, אז מה ציפיתי ממנו פתאום היום?
ואני בכלל חולמת על לברוח, שהאחד שאני אוהבת ורוצה יברח איתי מכאן, שיבריח אותי לאיזה יום יומיים של ניתוק וחופשה מהמציאות והשגרה. ומסתכלת סביבי ומבינה שאין לאן לברוח, כי השעה כבר שש בבוקר ואני חייבת לקום מהמיטה. עוד יום של לארוז את חיי בתוך קרטונים ולהתמודד עם הטוב שבא.
לפני שנה. 10 באוגוסט 2023 בשעה 3:17