הייתי רוצה להיות מסוגלת לחיות יום ביומו. לקום כל יום מופתעת "מה יהיה היום?". לדעת איך היום שלי מתחיל בלי לדמיין אפילו איך הוא ייגמר.
הייתי רוצה להיות מסוגלת לחיות יום ביומו, בלי הצורך הבלתי נשלט הזה שלי לתכנן הכל מראש. להיות מסוגלת לתת לדברים לזרום ולקבל אותם כמו שהם, יקרו או לא יקרו, לחיות איתם בהשלמה.
אמממה... אני לא. לא מסוגלת לחיות באי ודאות. זה הקושי הכי גדול שלי. חוסר הבטחון שלי, המקום שמערער אותי.
כשמישהו קובע איתי שעה ומאחר, אני נלחצת. כשמישהו אומר לי נדבר אחר כך ונעלם אני נפגעת, כשמישהו מבטיח לי הבטחות אני ננעלת בציפייה שיתממשו. אני חוטפת אלרגיה כשאומרים לי "בהזדמנות/נראה מתי יצא לי/נדבר ונקבע" וכאלה..
וכשאני כל כך רוצה משהו, מעומק ליבי ובמחשבה בלתי פוסקת עליו, אבל נמצאת בחוסר ודאות מתי הוא יקרה, אני נהיית מתוסכלת. ואז, חוסר הודאות והתסכול מתערבבים עם מחשבות זדוניות ורעות אחרות, פולשים לי לחלומות, משבשים לי את הלילה ואת היום.
קרש ההצלה שלי הוא היומן שלי, שם הכל מתוכנן מראש והכל ודאי. נתון לשינויים אבל ידוע מראש.
ולמדתי, שלא חייב הכל כאן ועכשיו, רק צריכה לא להיות בחוסר ודאות ולדעת שהכל מופיע ביומן, שיש סנכרון ומה שאני כל כך כמהה אליו מופיע עם תאריך יעד והכל מתוכנן ויקרה בזמן שלו.
ובעצם כל מה שאני צריכה, זה אי. אי של ודאות.
Betty❣️
