כן, אני עצובה. אז מה? מותר להיות עצובה לפעמים. זה לא אומר שאני שבורה או הרוסה. אני בסדר גמור, אפילו מחייכת על אמת, רק קצת עצובה. וזה נכון ומדויק לי להיות ככה עכשיו. כי זה מפקח אותי, מכניס אותי לסנטר שאני זקוקה לו. אני עצובה כי אני מבינה הרבה דברים שבחרתי להתעלם מהם, אני עצובה כי רואה דברים חדשים מתהווים ואני לא חלק מהם ואני לא הבחירה, עצובה כי נפגעתי מאוד ממישהו יקר לליבי,
אבל בעיקר אני עצובה כי סוף סוף אני מתאבלת, אֵבֶל שהייתי צריכה אולי לאפשר לו מקום בתוכי קצת קודם. אבל בעיקר עצובה כי מבינה שהאֵבֶל הזה צמח והתפרץ בדיוק כששנת המתנות שלי מסתיימת. היום, 18.9, בדיוק שנה מרגע שנתתי לעצמי את המתנה הגדולה ביותר, את החופש שלי, ולאורך כל השנה שחלפה, צברתי והשגתי (*כמעט) את כל המתנות שייחלתי לעצמי בשנה זו, חלקן הגיעו בקלות, חלקן גבו ממני סטרס ומחיר רגשי יקר, חלקן גשמיות וחלקן רוחניות, חלקן שלי לנצח, חלקן היו מתנות זמניות, אבל בסופו של דבר, כולן היו מתנות. ושנת המתנות נגמרת. הדד ליין שקבעתי לעצמי הגיע, באופן סימבולי ולא מכוון מראש, בדיוק ביום שבו מתחילה בפועל תשפ"ד, אחרי מנוחה וחג.
והעצב, כי עליי לקבל החלטות איזה מתנות יודעת שעליי להשאיר מאחוריי, לצמוח מתוך האֵבֶל עליהן, לדעת איזו עוד מתנה מייחלת לקבל ולדעת עם אלו מהמתנות פותחת את החיים שמתחילים למעשה היום, עכשיו.
והחיוך, קיים ונשקף מהפנים, אל מי שממולי, הגב אל מה שמשאירה כאן.
Betty❣️
