הימים האלה מטורפים, מוציאים ממני אמוציות לא פשוטות. לא שונה מאף אחד סביבי. כולנו עם שלם בטראומה. ההלם, העצב והכאב נוגעים בכולנו. מוצאת את עצמי רגע אחד מתפרקת בבכי, רגע אחד מרגישה חזקה, רגע אחר אטומה ומנותקת ובין לבין מוצאת גם רגעי נחמה ושמחה. הימים האלה של חוסר ודאות מביאים איתם גם המון התמודדויות וגילוי עצמי. כמה אני חזקה "מול כולם" ועבור כולם וכמה אני נשברת ושבורה ביני לבין עצמי. מעסיקה את עצמי בנתינה והענקה, ציבורית והירואית, פרטית ואינטימית רק כדי לא להתמודד עם הקושי והידיעה שאני בעצמי זקוקה לנחמה, לחיבוק, לחיזוק. שאני מחפשת את שלי. מדחיקה את תחושת האין והחוסר. אבל אי אפשר לברוח מזה לנצח וחייבת להודות שזה חסר. חסר זה שיחזק, יעצים, ישחרר ממני את הכאב, חסר המפלט. זקוקה לחברות האינטימית, זקוקה לזוגיות, זקוקה למיניות, זקוקה לבדס"מ, חסר לי ה"דאדי" ומה שהוא מביא איתו.
אז אני בורחת. לפעמים הבחירה הכי טובה היא לברוח, לאסקפיזם רגעי שממלא, שעושה לי טוב ומרפא אותי, שמאפשר לחיות במציאות מדומה. 
