סופר גירל או סופר נובה ?¿

עומדת על הבמה, המולת אנשים סביב. עוד רגע זה יגמר. מחפשת את העיניים שלו בקהל, את האישור שלו שאני יכולה כבר לרדת. מחכה כבר לרגע שניכנס לרכב ונצא לדרך. שעתיים נסיעה והלוואי שלא תיגמר לעולם.
הוא מגיע לכיווני, מוסר לי את מפתחות הרכב ובוחן אותי. "גאה בך. עכשיו סדרי את החצאית וחכי לי באוטו. כבר יוצאים. שבי מאחור"..
המחשבות מטריפות אותי. למה בספסל האחורי??? מישהו מצטרף אלינו לנסיעה? לעזאזל...
כבר עשרים דקות בדרך, בחוץ מתחיל להחשיך. הוא במושב הקדמי, בשתיקה, 'פוליס' מתנגנים ברדיו ואני עדיין לא מבינה למה ביקש שאשב במושב האחורי.
'אתה כועס על משהו? אכזבתי אותך היום?'
'רוצה סיגריה?' הוא שואל ומסיט את הרכב ממסלולו. נעמדים לצד הרכב, מגישה לו סיגריה, הוא מגיש מצת, אצבעותיו אוחזות בקצה ידי הרועדת, מסתירות את הרוח ומבעירות את הסערה שמתחוללת ביננו. מרגע זה כבר אין דרך חזרה. 'את מבינה לאן את נכנסת?', הוא חוזר ושואל, 'את מבינה את משמעות העניין?' הסיגריה מושלכת וברגע אחד מוצאת את עצמי במושב האחורי, החצאית כבר מורמת והגרביון מופשל, ידיו חודרות אל מתחת לתחתוני הכותנה הילדותיים והוא חוזר, מפציר ושואל, 'את מבינה לאן את נכנסת? מרגע זה, זה שלי. את שלי. הגוף שלך שלי. כל תנועה שלך שלי. כל מחשבה שלך שלי. ברור?'
רוצה לצעוק ולא מסוגלת. מרגישה את ידו נוחתת על הישבן בתנועה חדה ומתקפלת כולי בבהלה. ידו השניה מלטפת וחודרת, אצבע אחר אצבע בעדינות מופלאה והיד השניה ממשיכה להתרומם באויר ולנחות. האחת מענגת האחת מכאיבה. שומעת אותו סופר ומצטרפת לספירה. ככל שעולה המספר, כך הבהלה שאפפה אותי קודם נעלמת ותחושת סיפוק אדירה מציפה אותי. 'אל תפסיק בבקשה' , מנסה להבין אם באמת אמרתי את זה בקול רם עכשיו.. הוא שולף את ידו מתוכי ומרים אותי. 'מהיום כך זה יהיה וזו רק ההתחלה' הוא אומר, מניח ומערסל אותי על ברכיו כאילו הייתי ילדתו הקטנה.  וכך הייתי, ילדתו שלו, ילדה של דאדי בפעם הראשונה.

בסופו של דבר, גם 28 שנה אחרי, לא שוכחים את הפעם הראשונה.

מוקדש לך י'. הדאדי דום הראשון והמשמעותי בחיי. תודה על שלימדת, גידלת, טיפחת ובעיקר, אהבת.
 5/1 - יום השנה ה 25 למותך.
אוהב אותך תמיד, b הקטנה שהיתה שלך.