השבת כבר כאן.
לפני כמה שנים איבדתי את סבתי. דרכו של עולם, טבע החיים. במהלך השבעה שלה חוויתי הרבה וקיבלתי הרבה תובנות. תמיד מרגיש לי שזה בדיוק היה הזמן בו החלטתי לשנות את חיי לטובתי, עבורי. זה היה הזמן שבו החלטתי שלא נאבקת יותר במחשבות שרצות לי בראש, שמאפשרת לבדס"מ שבוער בי לצאת מחדש החוצה, שמוכנה לשבור את הבנאליות שעוטפת אותי ולהתמודד עם מה שיבוא. כשהסתיימה השבעה לקחתי שני פריטים בודדים מביתה, את הפמוטים שלה ואת הטבעת שענדה (אבל זה כבר לסיפור אחר...) הפמוטים לא מיוחדים או יקרים, פמוטים פשוטים, אבל שלה. ומאז בכל שישי אני מדליקה נרות ומוצאת את עצמי ברגע של חיבור אליה, לאישה שהיתה ואליי, לאישה שאני והילדה שמתפתחת בי כל יום מחדש. כשאני בבית, מדליקה בפמוטים שלה, וכשנמצאת במקום אחר מקפידה לקחת איתי נרות וחדורת מטרה לא לפספס את זמן ההדלקה. בין אם בנופש או בבית של אדם יקר כזה או אחר. והיום זה "נפל" לי.. ההבנה, התובנה, שכשלקחתי את הנרות איתי או דרשתי להדליקם בבית לא שלי, פשוט ניסיתי "לנכס" לי את מה שלא לי, לא שלי, לא המדויק לי. למרות שהייתי כמהה לכך ורציתי לחשוב כך.
אז היום עם כניסת השבת והדלקת הנרות בפמוטים שלה, בבית שלי, אחרי כל התפילות והבקשות, הרשתי לעצמי לבקש גם עבורי, לקבל את הדיוק שלי ואת זה שיהיה המדויק עבורי.
Betty❣️
