בזמן האחרון מפחדת לכתוב. פתאום משהו נעצר בי. כבר תקופה שהמחברות לא מתמלאות בקצב הרגיל. הכתיבה תמיד היתה מקום המפלט שלי, זה שמותר להגיד בו את הכל בלי להצטנע, בלי לצנזר, בלי להסתתר. ועכשיו, פתאום מפחדת להוציא הכל ממני.
משתפת בזה חבר, מדברים על כך שהכתיבה הכי טובה יצאה מתוך כאב,
"כאב של סופרים" הוא קרא לזה, "את משחזרת את הכאב". אז מה, אז זה אומר שעכשיו הכל טוב ובגלל זה לא יוצא כלום אל הדף? אני יודעת שלא.
השיחה איתו מערערת אותי ומחזירה אותי למפגש האחרון איתה. אל הרגע שבו קמתי ועזבתי בדיוק כשהכל כמעט קרה. מעל שנה, שנה שהמילים שלי רוקמות עור וגידים על הדף מתוך כל סימן שנצרב על גופי ובליבי, שנה של טיוטות. את חלקן השמדתי, את חלקן שיתפתי, ואז היא אמרה - זה הזמן לשחרר, תני לדברים לצאת לאור, הספר מוכן. גם את. ואני, בחרתי לברוח.
היום במפגש ביננו שיתפתי אותה שהמוזה חזרה, אבל האומץ עדיין לא. ולא, זה לא הפחד שלא יאהבו את דבריי או הפחד להיחשף, גם לא הפחד מביקורת או שפיטה. יש מי שיחשוב שאני פתטית, רגשנית או טיפשה ויש מי שיחשוב שאני מתערטלת באומץ, גיבורה. כך או כך זה לא מעניין אותי.
מה השתנה היא שואלת? ואני עונה בלי לחשוב שעכשיו אני שוברת עם עצמי את כל המוסכמות. מפרקת לעצמי את כל ההתנגדויות. כבר לא נשאר גבול לחצות מלבד זה הברור.
זה פשוט פחד לשחרר ממני את הכאב הלאה.
Betty❣️
