מצחיק אז צוחקים, לפעמים גם כשלא מצחיק.

יש אנשים שבית נקי זה מובן מאילו עבורם.

כלומר, ניקיון ושמירה על סדר, זה בשיגרה.

אבל עם 4 חתולים, שני אנשים בלגניסטים כשאני אחת מהם עם המון טריגרים ומשקעים עם נקיון, זה ממש לא כך.

 בטח לא כששנינו בסופו של יום מוגבלי תיפקוד וצריכים להחליט תמיד מה קודם, בסדרי העדיפויות. ניקיון הוא לא תמיד קודם.  לא כשלטפל בחתולים, להאכיל את עצמנו, לטפל בעצמנו וכן הלאה באים לפני להעביר סמרטוט ולהוריד אבק מהמקום הזה שבכלל לא רואים.

אז יש שיקולים שעושים מראש, קונים ארונות כיום רק עם דלתות זכוכית, כדי שבפנים יצטבר כמה שפחות אבק, מתכננים את כל השולחנות ובעצם כל רהיט שרק אפשר על גלגלים לקלות תנועה. הכול מורם קצת מהרצפה כי הגב כואב. ויש דברים קטנים שרק אנחנו מודעים אליהם שעושים את החיים שלנו לקצת יותר קלים. כמו משטח עם גלגלים מתחת לארגזי החול של החתולי כדי שלנקות חול לחתולים יהיה עשרות מונים יותר קל, או  הלהזיז את השולחנות כדי כן לטאטא כל יום.

כי לפחות לטאטא כל יום!

אתן מבינות, אני לא למדתי לנקות בבית ההורים. פשוט כי אצל ההורים שלי לא ניקו. זה לא היה משהו קיים בכלל במודעות שלי כילדה כדבר שעושים. הבית שלנו תמיד היה מלוכלך, מבולגן, עמוס לעייפה, מביך, מרתק, סודי, מוסתר, אסור ומוחבא מכולם! וזו הייתה הנורמה. 

לכן מעולם לא היו אורחים! אבל את זה הבנתי רק בגיל מאוחר, לפני כן, פשוט ידעתי שאמא לא אוהבת אורחים, אז אלינו לא באים. לא חברות שלי מהגן/בית ספר, לא חברים או חברות של ההורים (גם כי זה לא היה משהו קיים) ואפילו לא בני משפחה טיפה רחוקים, כמו האח והאחות של אבא שלי, בטוח לא אחות של אמא שלי, שלא נדבר על הסבתות שלי.

האנשים היחידים שהיו באים אלנו היו אחותי הגדולה (זו האחרת, זו שלא גידלה אותי, אלה גידלה את הילדים שלה- זו לא טענה כי אם הסבר) והילדים שלה והיצור שהיה נשוי אליה ואחר כך גרוש ממנה ואחר כך מוקצה ולא מוזמן יותר ואין לומר את שמו ורק לקללו כאשר הוא עולה כי אני שונאת אותו שינאה תהומית על כל שעשה, לאחיינים שלי, לאחותי, להורי. אבל הוא לא מעניין.

 הם היו חלק מאיתנו. מהמשפחה הגרעינית ש"גרה" אצלנו, למרות שטכנית גרו בבית אחר כי אצלנו לא באמת היה מקום, תודה לשטן! כי אם היה מקום סביר להניח שהיו גרים אצלנו לצערה של אחותי שרק רצתה לברוח מהבית של ההורים שלי מצד אחד ומצד שני להמשיך לחיות על חשבונם כמובן. מירמור מירמור! בניגוד מוחלט היה הבן זוג של מסוס חיי שגר אצלנו כמה שנים טובות עם אחותי הגדולה (זו שכן גידלה אותי) לה היה אי של נקי בבית מגיל 17 בערך... היא ניקתה וסידרה את חדרה ואסרה על הורינו להכניס אליו דבר מדברייהם ואיך שהו זה עבד לה. והיה לה אי קטן של שפיות ונקי, היא אפילו אירחה שם אנשים לעיטים נדירות לפני שהכירה את אותו בן זוג (לשעבר, זה לא מי שכיום הוא בעלה וגיסי והאיש הכי מדהים בעולם בנוסף להאהובי כמובן שגם האיש הכי מדהים בעולם)

 

ועכשיו אני מזהירה!

אתאר קצת מה באמת היה בבית כדי שתבינו מעיין באתי, כי לדבר על זה מקל עלי ומוצי ממני את הרעל החוצה ומזכך את הנשמה!

אבל זה אלול להיות טריגרי לאנשים! 

אז אזהרת תריגר קשה!

.

.

.

אמא הייתה שופהולית קשה, וערוץ הקניות היה החבר הכי טוב שלה יחד עם אותן חוברות ויזה ארורות עם מלא דברים נוצצים שמשכו את העין.

מעבר לכך היא גם ירשה את כל  תחולת הבית מאמא ומעולם לא פרקה את הארגזים.

הם עמדו כגל עד בסלון שלנו לאורכו שני ארגזים גובה ושני ארגזים עומק  מהספרייה פנימה ואליהם הצטרפו מידי זמן מה ארגזי סכורה ענקיים מההזמנות שלה, חלקם נפרקו על ידה רובם נפרקו רק אחרי שנפטרה.

סלון גדול כזה של פעם. 6 או 7 מטר אורך על 3.5 מטר רוחב וממנו בצורת שפיץ של ר' יצאה פינת אוכל, בצד אחד שלה יציאה למטבח ענק (עוד עליו בהמשך) ובצד אחר יציאה לפרוסדור המוביל אל החדרים, השרותים והמקלחת, שעליהם, בכנות אני לא זוכרת, אני בהקחשה על איך ניראו כשהייתי ממש קטנה ומשלב מסויים אחותי ניקתה אותם בשביל עצמה בעיקר וכשהיא עזבה את הבית, זה די הדבר היחידי שאיך שהו ידעתי לשמור בצורה חצי סבירה נקי, לפחות את האסלה של השרותים. אבל בואו נומר שאני חסינת גועל משרותים ציבוריים ובזה נסגור את הסיפור! 

אה וגם שהדבר הכי נורא היה, שאמא שלי אסרה לחלוטין עלינו לסגור את הדלת של השרותים! לא סגרה אותה בעצמה או אבא שלי ורק בגיל מאוחר התחלתי לסגור את הדלת כשאני בפנים כאות מחאה, דרישה לפרטיות שלי ובעיקר כדי להרגיז אותה..... 

ונחזור לסלון...

בסלון שלנו הייתה מרפסת ששימשה בתור האוצר של הבית, בעיני הילדה שלי, היא סדנת העבודה של אבי!  כן, כן, באמצע הסלון שלנו, לאבי רב האומן, המסגר, נפח, נגר, רתך, חשמלאי, בנאי, אינסטלטור זגג וכל יכולת אחרת לדעתי שעושים עם הידיים החזיק את סדנת העבודה.

וזה לא היה מראה יפה, כלים לא מטופלים, חצי חלודים, מלוכלכים בבוץ של אבק ואלוהי הגועל יודעים מה עוד עומדים כחיילים אומללים. ובעצם רובם כגופות חיילים חצי שמישות. ערמות של כלים על גבי כלים.  וכל החומרים שאתם רק יכולים לדמיין, מקלות, צינורות, עצים משטחי עץ, שטויות אחרות ובגדול, וזבל! שהייתם מצפים למצוא בסדנת עבודה ענקית של רב אומן בסדר גודל של היכולות של אבי הבכנות מבוזבז, דחוסות למרפסת "קטנטונת" של אולי 3.5 מטר רוחב על 2.5 מטר אורך עם דלתות זכוכית כבדות עם מסגרת עץ לבנה עבה מאוד שהפסיקו לזוז בשלב מסויים ועמדו שם מזעזעות מכוסות גועל גם הן. עם נקודות שרופות הוכחות לכך שאבי לא בחל גם בריתוך באמצא הסלון כמו כל עבודה אחרת, ניסור, שיוף, גילוף, קדיחה וכל עבודה מלכלכת אחרת. ולעיטים נדירות לפחות היה מעט מטאטא אחר עצמו כדי שיוכל לעבור בקלות בדמוי שביל בין ערמות הדברים שלו. כי גם הוא לא חסך מעצמו דבר והיה "מודבק" לא קלות, בשופהוליות של אימי. 

מעבר לכך בסלון שלנו הייתה סיפרייה מהממת, מעשה ידיי האומן של אבי, שנמתחה מקצה לקצה של אורכו מדלת הכניסה כמעט ועד לדלתות המרפסת. והכילה כמויות ספרים עצומות!

שלא היו מביישות סיפרייה בינונית!

סיפרי בישול, אינציקלופדיות כלליות, אנציקלופדות על טבע, חיות וצמחים, ספרים לילדים, ספרים מקצועיים על מכוניות, ספרי קריאה בכול נושא ותחום. מתחומים מידעיים ועד פנאי. הכל מכל לכל.

יכולתי לאבד עצמי לדעת בין ספרי הקריאה, אם הייתי יכולה להגיע אליהם כלומר...

כי ביני לבינם היתה כמובן חומת ארגזים בגובה שניים על שניים. ואסור לגעת כי זה אולי שביר.

מה שלא הפריע לחתולי הבית (הרבה, לא סופרים) לחרבן ולהשתין עליהם חופשי יומי....

ואיש לא ניקה (אל תדמיינו את הריח, תחסכו לעצמכם)

על הסיפריה הנל היתה גם טלוויזת מפלצתית, מערכת שמע מטורפת קלטות וידאו ,משנת תרפפ"ו בה הייתי ילדה וצפיתי בהן להנאתי כל שני וחמישי כשהייתי חולה ונשארתי הבית לשמחת אימי לספק לה חברה. דרך אגב מערכת השמע כללה גם נגד תקליטים והיו על הסיפרייה גם תקליטים, שמהם השמיעו לי להנאתי הענקיצ שניים או שלושה כל חיי וזה כל השימוש לדעתי שהיה בנגן התקליטים היקר מאוד הזה שהגיע כאביזר משלים בתוספת תשלום למערכת סטריאו המפלצטית גם כם של הורי.

והסלון היה עמוס גם ברהיטי סלון כנובן חלקם קנויים כנמו ספת דמוי לייזי של אבי וחלקם ישנים מאוד כמובן בנויים בידי אבי, אותם אני משתדלת לשכוח בעיקר אחרי שרובם הושמדו על ידי הכלבות שהיו להורי. וכי זה היה תראומתי כל כך וכל כך קשה לעבור בסלון כל כך גדול וכל כך עמוס.

אבל הנמסיס שלי היתה עגלת האשפה... 

כן כן... להוריי לא היה פח אשפה רגיל. אלה עגלה ענקית כזו, להובלות ביתיות. עליה בנה אבי קופסת עץ בערך בגובה מטר על 40 סמ רוחב ואורך עליה היו מלבישים את הש הגדול ביותר שיש לקנות! העבה והחזק ביותר גם כן, כמובן.

וזורקים עד לא ידע. ואת כל זה, הייתי צריכה להוריד לפח הצפרדע הגדול של השכונה. ואיך שהו להצליח להרים שק או שניים כאלו מלאים אשפה לתוך אותה צפרדע של פעם. ילדה קטנה, להניף אל מעל הראש שלי שקים ששקלו שני שלי ממני אם לא כמוני לפחות. מזל שהייתי ילדה חזקה במיוחד!

העגלה הנוראית הזו עמדה במרכז החלל החופשי היחיד בכניסה לסלון בין הסלון לפינת האוכל. ואם מפספסים, לא נורא, שישאר על הריצפה, זו הייתה המנטאליות של אבי (אבל עוד נשוב אליה בהרחבה). השפחות (כלומר אימי, אחותי או אני גם אם אחותי כבר לא גרה בבית דרך אגב) כבר ירימו כי גם כך מלוכלך אז למה לטרוח!

בגיל 16 הורי טסו לחול לשבועים ואני נשארתי לבד בבית בפעם הראשונה, אחרי שאחותי, עזבה אותו לגור עם בן זוגה בחוץ. 

ואני הייתי אמורה להצטרף אליהם לשבועיים ראשונים שלי אי פעם בחול. אחרי השנה הראשונה והכי נפלאה של חיי בפנימייה! אחרי שיצאתי משנים של דיכאון קשה מאוד בוא לא יצאתי מהבית הזוועתי הזה ובלה בלה בלה. בקיצור, כאות תודה, בשבועיים שהייתי לבד, קרעתי את התחת וניקיתי את הסלון והחדר שינה שלי והפכתי אותם למהממים.

הוריי לא אמרו דבר, לא שמו לב.

עשיתי מאמצים בשאר החופש אחרי ששבנו לשמור על הנקיון בסלון. ושנייה אחרי שטאטאתי את כל הסלון הוא זרק נייר טואלט משומש לעגלה המזעזעת, ופספס. חיכיתי בסבלנות שיקום למשהו כי הריי הוד רוממותו, אלוהינו, לא יקום במיוחד.

ושאלתי בתמימות למה הוא לא הרים את הנייר שלו. 

"כי למי אכפת" הייתה התשובה, שקרעה לי את הלב.

לא ניקיתי עבורם יותר בחיי!

ונעבור לזוועת המטבח...

אחסוך את רוב הזוהמה, בעיקר כי אני לא ממש רוצה להיזכר בזוהמה בה הוכן, בושל והוגש האוכל שאכלתי כל חיי. ולכן אתאר רק את הריצפה, היא פשוט הייתה שחורה ודביקה. לא צריך להרחיב, פשוט לאראו את הדוגמה הזו של המרצפות עם הנקודות של פעם. ופה אדגיש, בבית הורי לא הלכתי יחפה מרגע שהייתי בוגרת מספיק להבין מה טוב! כי זה פשוט היה דוחה!

 ואנקדוטה עצובה מאוד, הסיפור עלי הוא, שעברתי מישיבה להליכה, מעולם לא זחלתי.... כי לא היה לי איפה..

(אולי בגלל זה אני כל כך גרועה כשפחה?)

 

וגולת הכותרת

חדר השינה שלי:

פה ישנם שני חדרי שינה וכמה גילגולים....

כילדה גרתי עם אחותי, אני לא ממש זוכרת את התקופה ההיא כי הייתי קטנה מידי. אבל היא היתה נעימה כי סביר להניח היה לי חדר סביר נקי יחסית ומסודר יחסית (יחסית למה, אין לי מושג) אבל הייתה אחותי להשפיט ולהפיל עליה את האחריות לדאוג לסדר והנקיון של חדר שלה ושל פעוטה שקטנה ממנה ב10 וחצי שנים....

היה אפשר להגיע בוא למיטות ולארונות בלי לצאת למסע קומתע אני מניחה.

אחר כך אחותי עברה לחדר משלה שהוסב ממה שזכור לי כחדר שהוחזק כמחסן בוא לא היה אפשר להגיע מהכניסה לקיר האחורי. והפחיד אותי למוות.

את החדר שלי לבד כילדה אני זוכרת כך:

מיטה (אני באמת בקושי זוכרת שהוחלפו לי מצעים, אבל אחותי המהממת סביר להניח דאגה לזה יחסית תדיר)

איפה שהו היה שולחן עם מדפים עליו, עלייהם נחו סביר להניח בצורה איומה ספרי הלימוד שלי ושאר ציוד הלימודים, על השולחן עצמו היו ערמות מטורפות של ציוד לימודים ולא באמת היה איפה לשבת לעשות משהו, לידו צמוד היה אורגן קומותיים דיי ישן  וארון בגדים לילדים. ומרפסת קטנה שלא היתה בשימוש שלי כלל והיתה מחסן נטו!

ביליתי שעות דרך אגב, יושבת סגורה בתא התליה של הארון הזה מתחבאת מהעולם, בחושך, בשקט, בלי פרעושים, בלי צעקות, בלי שירביצו לי (ההורים כמובן) מדמיינת ומספרת לעצמי סיפורים בראש.

ובחלל החדר בין הרהיטים צמודי הקירות הללו היה הר בגובה שלי, ילדה בכיתה א' עד ד' בערך, של זבל! עיתוני ילדים, בגדים, שקיות חטיפים, עטיפות של דברים, אין לי מושג מה עוד, בובות, צעצועים, זבל! ופרעושים, המון המוני פרעושים.

(שאני כמובן אלרגית אליהם בטרוף. וכשהם עוקצים אותי, זה מתנפח ממש, כואב, שורף וממש ממש מציק בטרוף. לא שזה עניין את המבוגרים האחראיים, או שהם עשו משהו בנושא)

וכך הייתי אמורה לחיות בחדר שלי כמו "ילדה נורמלית" בתוך זה הייתי אמורה לשבת לעשות שיעורים (אוחחח בירכת הלשבת בפינת האוכל עם אמא רק כדי שתעזור לי ... והופ היא ישנה מהתרופות ואני עובדת בשקט בלי פרעושים! ואז משום מה.... הפסקתי להכין שיעורים בכלל או שלמדתי לשבת על המיטה שלי בישיבה מזרחית ללמוד כי, "זה יותר נוח"- זה המקום הפנוי היחיד)

אבל גם הייתי צריכה להתאמן על לנגן לפחות חצי שעה ביום לא?

אתם רוצים לשבת בתוך כל זה חצי שעה ביום כשאתם נאכלים חיים על ידי פרעושים שיש להם גן עדן עלי אדמות להתרבות בו, 

ועןד לנגן תמיד את המוזיקה שאתם לא רוצים?

כן... יש לי אישיו עם מוזיקה, אישיו קשים. (אבל היום אני מדברת על נקיון!)

אחר כך, אני לא זוכרת מתי בידיוק אבל איפה שהו בין כיתה ד' לה', אחותי עזבה את הבית. ואני וחוסר הידע שלי לשמור חדר נקי ומסודר עברנו לחדר שלה. נכון ממש בהתחלה היה חדר נקי ומסודר, אפילו מדוגם! אבל גם שם צמחה ערמה יפה של זבל! בסופו של דבר, כי לא ידעתי שום דבר אחר. 

ואז הגיע הדיכאון, השפל, האגורופוביה בפעם הראשונה. והריבים המטורפים עם אבא שלי גדלו.

 

וכך ניצלו חיי!

בעצם בסביבות כיתה ט' נפצעתי פעמיים קשה מאוד בשיעור ספורט, בפעם הראשונה נפגעתי בגב מתנועה לא נכונה, במהלך ההחלמה שלי, אבא שלי הפך עלי מיטה וברחתי מהר חזרה לבית הספר כי כאבי התופת בגב היו עדיפים על ההתעללות בבית, אחר כך נקרעה לי רצועה בקרסול וזהו, לא יכולתי ללכת על הקביים כי הייתי שמנה מידי ואף.אחד לא ניסה למצוא פתרון אחר אז בילתי חצי שנה בבית פיספתי המון חומר לימודי שאף.אחד לא דאג שאשלים איך שהו, לא בית הספר, לא ההורים שלי כמובן, כי למי אכפת ולא אני כי, בת עשרה על נרקוטיקה נגד הכאבים, (אמא שלי לא האמינה שאני צריכה לסבול אז היא סיממה אותי לחלוטין שלא אציק לה) וההתדרדרות בלימודים הובילה לדכאון כליני מאוד קשה כי מתלמידה מצטיינת הפכתי לאבלה שלא מבינה כלום בכיתה, אז הפסקתי ללכת לבית הספר, בנוסף התחילו בעיות רפואיות, שרק כיום, זוכות באמת למענה, וכך הגעתי למצב שבו  בילתי שנתיים בהם התבוססתי בחדר המטונף שלי, לא יצאתי מהבית, בהיתי בטלוויזה ושנאתי את הקיום שלי. ויום אחד, מריבה עם אבא שלי שלחה אותי לנסות לקפוץ מהחלון לאמא שלי מול העיניים. היא עצרה אותי בכוח, פיזית, נלחמה על חיי ונלחמתי על מותי. היא ניצחה. כמה ימים אחר כך ביקשתי פנימייה כי הוא יוצא לפנסיה.  הנאום הכי קצר שלי והכי חרוט בי היה.

"זה יגמר ברצח והתאבדות, אני לא יודעת מי משנינו יהרוג את מי, אבל שנינו סגורים באותו בית יחד יגמר רע. וחוץ מזה אני צריכה התחלה חדשה, דף חלק, בית ספר חדש.

ואתן יודעות מה, הדבר הכי חשוב שלמדתי שם בפנימיה! יותר מהכול!

עד היום הדבר הכי חשוב בעיני שלמדתי בפנימייה היה לנקות ולשמור על חדר נקי ומסודר!

רוב השנים היה לי חדר לבד, או בכנות, עם שותפות בלתי מורגשות. חוץ משותפה בעייתית אחת שכמעט רצחתי. וכמה שוטפות מדהימות בשנים הראשונות שלי .וכמובןהכי חשובה היתה אירה, הילדה נערה הכי מדהימה שפגשתי!

אבל פה אני מתמקדת בלנקות, לא בשיעורים אחרים שקיבלתי לחיים. 

הפינה שלי שאחר כך גדלה לחדר קטן אבל שלי לבד תמיד הייתה שלושה דברים מאוד מאוד ברורים. מבריקה מנקיון, מסודרת ברמת האובססיה ומריחה מריח חריף של אקונומיקה! וזה לא שלא היה סבון ריצפה! זה שאני הייתי צריכה להרגיש מחוטאת.

ורק היום אני באמת מתחילה להבין, למה אני כל כך, אובססיבית לגבי לשטוף ריצפה עם אקונומיקה. ולכן מצליחה, לשמחתו של אישי היקר והמאוד רגיש לאקונומיקה, לעבור להשתמש בסבון ריצפה רגיל במקום. אבל אני מודה, כשהוא לא בבית למספיק זמן, אני מחטאה את כל מה שאפשר באקונומיקה!

בחדר שלי בפנימייה לכל קישוט, מחברת, ספר, בגד בארון היתה נקודה ספציפית וזה לא היה זז משם!

אני זוכרת שהחבר'ה היו מזזים בכוונה דברים ומסתכלים איך אני באובססיביות ובלי משים מחזירה הכל לנקודה הנכונה. המוח החולה שלי כרגיל קפץ לקיצון השני כדי לפצות.

וכשסוף כל סוף ישמתי את קישורי הסדר ונקיון שלי גם על חדר השינה שלי בבית זה הגיע עם מנעול! שלצערי הגיע עם דרישה כמובן למפתח להורי. היות ולא היה לי מה להסתיר, והמנעול בא רק כדי להפריע וליצור משהו שיציק. אז נתתי, הסכמנו שלמקרי חירום בלבד! יהיה מפתח תלוי מחוץ לחדר שלי. אויי איזו טעות.....

הייתי חוזרת למלחמת כביסה!

כל סופ"ש וחג ששבתי הביתה, החדר שינה שלי היה מכוסה בשכבה של מטר גובה בכביסה (לשמחתי) נקיה ואם היה לי מזל גם מקופלת. כן, המיטה, השולחן הכיסא ובעצם כל משטח פנוי, כורסה אומללה שהיתה שם אני חושבת, הכל. ואז היה לוקח לי חצי שעה, שעה, שעה וחצי.... להעביר את כל הכביסה לחדר השינה של הורי, אם היה להם מזל והיו משטחים פנויים שהם לא המיטה שלהם, או שהיה מקום בארון, הייתי נחמדה. בהתחלה הייתי מסדרת לארון או מניחה על משטחים פנויים אבל כשהערמות כביסה היו הולכות וגדלות כל פעם מחדש. וגם מפסיקות להיות מקופלות. נמאס היה לי. והכביסה פשוט היתה נזרקת להם על המיטה וזהו! לשמחתי, כבר הייתי מספיק גדולה ומספיק חזקה שחוץ מהתעללות נפשית לא הייתי חוטפת כלום.

אז הם היו צועקים ומתלוננים אבל לא מעיזים לעשות דבר פיזי. פשוט כי הייתי פיזית חזקה מהם והם ידעו את זה. ואם ינסו להרביץ לי, זה יכאב להם. פעם אחת אני חושבת אבא שלי ניסה לזרוק עלי חזרה את הכביסה על הראש כשישנתי.

הוד מעלתו הלך למיטה לפני שאימי (החולה מאוד) הספיקה לסדר אותה  למקום וזה הפריע לו להיכנס למיטה או משהו. והיות והכביסה כמובן הכילה רק בגדים שלהם .הודעתי לו שכמו שלימד אותי. בפעם הבאה שיעשה את זה היא תעוף מהחלון וכדי שיקח אותה עכשיו יפה חזרה....כמובן וחלק מאלו היו כמה מהבגדים האהובים ביותר על אמא שלי, וכמובן שהיא מיד עורבה על ידי בעניין. וכמה צרחות שלה אחר כך הוא לקח הכל חזרה כמו טטאלה!

בשלב מסוים ניצחתי!

והחדר שלי הפסיק להיות מעוז הכביסה!

 

ולמה בעצם כל הארס הזה עלה היום?

אחרי תקופה מאוד ארוכה שהייתי מאוד מאוד חולה,

בימים האחרונים, סוף, כל סוף, הרגשתי מספיק טוב, כדי לנקות באמת את כול הבית!

אבל ממש!

עד לרמת הלהוריד אבק מהפיתוחים של השולחן בסלון והשידה של הטלוויזה, משהו שרק אני ואולי אחותי אם תבוא לבקר, נשים אליו לב.

כמובן שלא סיימתי!

נקיון זה משהו שלעולם לא יגמר אצלי!

כי יש עוד מליון דברים לעשות בבית וזה בלי להיכנס לסדר את מחסן ציוד העונג יצירה שלנו!

(כן גם בי דבקה לא מעט מהשופהוליות של אימי ואכן גם בן הזוג האהוב ביותר שלי שבחרתי לי הוא שופהול לא קטן ואספן ענק של הדברים הכי מגניבים בעולם! וכך טוב לנו, אבל אנחנו כל הזמן משתמשים בהכול ומשתדלים מאוד לא לשמור שאריות ולא לקנות דברים למה אם.)

כלומר, כביסה וכלים לדוגמה זה דברים שלעולם לא נגמרים !אבק תמיד מצטבר מחדש.וכשיש 4 חתולים. לטאוא זו פעולה שעושיםצכמה פעמים ביום במיוחד בעונות הנשירה!.

לתחזק נקיון בכללי זו עבודה מתמשכת ובלתי ניגמרת לעולם. לשמחת התקפי החרדה הבלתי פוסקים שלי לאחרונה, הודות לחוסר האיזון ההורמונלי החדש שלי בחסות הגידול על יותרת הכליה......

אבל התחושת ניצחון על ההשטלטות על הלכלוך והבלגן. ההשטלטות על כל הדברים הקטנים של הנקיון, שאהובי פשוט בכנות לא באמת רואה, לכן לא תרח לטפל בהם במקומי כשהייתי חולה ואני לא רציתי להעמיס עליו עוד.

היא ענקית!

ואיך שהו יצא, שכל הבזז הזה של הנקיון

שעדין לא נגמר כמובן ולא יגמר לעולם! (זכור מה שאני אומרת אהובי, שלא באמת קורא פה) נחגג בביקור של אחת החברות הכי אהובות, הכי יקרות והכי ותיקות שיש לי פה בכלוב!

מה שלצערי הוביל לרושם מוטעה אצל אישי היקר, שכל העבודה הזו היתה לשאו. ובעצם הייתה לכבודה.

כאשר זה נעשה קודם כול והכי חשוב, בשבילי!

ושנית וכמעט חשוב באותה מידה, בשבילו. כי הוא האיר לאחרונה כבדרך אגב על כמה דברים שקצת מפריעים לו וגם לי הדברים הללו כבר ממש הציקו ורציתי להזיז ולשנות אותם, או פשוט לזרוק (כן זרקתי קרטונים שלמים לחלוטין של החתולים רק כי הם הציקו לנו, האיימה!  אני חרא אמא) כי כן, חשוב לי שיהיה לנו! בית שנעים ונוח לחיות בו. וזה בן השאר אומר, בית שלא עושה לי (או לאחותי כשהיא באה לבקר) טריגרים.

שלא גורם לי להתעורר באמצע הלילה (כשאני סוף, כל סוף, מצליחה לישון בכלל!) באיימה מוחלטת שאני הופכת לאט לאמא שלי. או שאני נאכלת על ידי הריצפה של המטבח שלי כי היא הפכה לשחורה דביקה ופיתחה מודעות עצמית והחליטה שאני טרף..... 

ועוד כאלו סיוטים ואחרים

וכן, אני מנקה לפני שבאים אורחים, גם כשאלו אורחים רק שלו או אורחים של שנינו, אני חושבת שזה די הגיוני ונורמאלי, לרצות שבפעמים הדי נדירים לצערי, בלי קשר לקורונה הארורה, הזו שאנחנו מארחים. 

אני מודה, תמיד רציתי בית שוקק חיים, מלא באורחים. שאנשים תמיד ירגישו בו נעים, רצויים ובנוח. ואני מאוד גאה בכך שאני מארחת למופת. שכשחברים שלנו באים, זה תמיד תענוג! ואנשים תמיד רוצים לבוא אלי שוב. וכשהוא רוצה לארח, הוא תמיד יכול!.

שיש לי בית שטוב בו, קודם כול לנו ולחתולים שלנו ואחר כך לכל מי שנכנס אלינו בדלת. 

אם זה אורחים או אנשי מקצוע, אנשים תמיד מרגישים רצויים.